קיבוץ כפר עזה לא חדל להתקיים, הוא פשוט העתיק את פעילותו כמה עשרות קילומטרים צפונה, לקיבוץ שפיים. לא רק בני אדם עוברים ממקום למקום, גם בית. לצד מפונים נוספים מהעוטף, משמש מלון שפיים כמעון זמני עבור מאות מתושבי כפר עזה. האנשים שמתהלכים בשבילי המלון חיים לפי כל הגדרה מקובלת. הם נושמים, גם אם לפעמים בקושי. הם אוכלים, גם אם לא בתיאבון רב. הם ישנים, גם אם לא הרבה. הם חולמים, גם אם אלו סיוטים.
"שבעה של אנשים חיים", מכנה זאת מיכל רוטנברג, "אנחנו חיים בגוף, אבל הלב והנפש לא". מי שהיו פעם רק אנשים הפכו עתה, במובן מסוים, לסיפורים. ההוא שהחזיק בידית הממ"ד במשך 12 שעות, אלה שהתחבאו בארון במשך 14 שעות, זו שהבן שלה נרצח, וזה שחברו הטוב ביותר נחטף. אנשים מטילים על השבילים צל, רק לא בצורתם שלהם. הוא בצורת האנשים שאינם עוד.
7 צפייה בגלריה
מיכל רוטנברג. "אם לא אחזור לכפר עזה - לא ארגיש בטוחה בשום מקום בעולם, גם בניו זילנד"
(צילום: חזי רוטנברג)
זו קהילה מגובשת, כולם מכירים את כולם, אך עתה היא גם מפורקת. מה שהיה שלם נופץ באבחה אחת למאות רסיסים שחלקם מתאגדים במעגלי שיחה פנימיים בפינות שונות של בית המלון, מזכירים שהאבל הוא קולקטיבי אבל גם מאוד פרטי. "אני חושבת על הבריכה. איך אחזור אליה? מה עם כל מי שלא יהיה שם? ואז אני חושבת, מה עם כל מי שכן יהיה שם?", שואלת רוטנברג, "אני מתעקשת שהדשא יצמח מחדש כי אין אופציה אחרת. בתחושה האישית שלי, אם אני לא חוזרת לכפר עזה זה אומר שלא ארגיש בטוחה בשום מקום בעולם, אפילו בניו זילנד שם יש יותר כבשים מבני אדם. אנחנו צריכים לחזור ולהיבנות. קיבלנו ייעוד – יש לנו משימה בחיים. התפקיד של המדינה זה לדאוג לנו".
המוות נמצא כאן בכל פינה. הוא לא מספק תזכורת משום שאי אפשר לשכוח. הוא לא מה שמחכה בסוף – הוא מה שנמצא באמצע. הוא נוכח בלילות ואורב בימים. הוא פשוט ישנו - במתחמי השבעה הייעודיים בסופה של המדשאה הגדולה; בלובי המלון, שם כתובים על דף גדול מועדי הלוויות הקרובות ומיקומן; בשיחות ובשתיקות. במה שנאמר ולא פחות מכך – במה שלא צריך להיאמר. חיצים מפנים לשבעה של המשפחות השונות, כמו לשני מרחבים מוגנים, למקרה שתשמע אזעקה. זו, למרבה המזל, עדיין לא נשמעה מאז פונו לכאן ראשוני התושבים לפני קרוב לשבועיים. נדמה שאין דרך טובה יותר משתיקת הצופרים כדי להמחיש שזה לא כפר עזה, ושתושביה הפכו פליטים בארצם. את החיים ילוו לעד הגעגוע, הזיכרון והשאלות מדוע הם כן ואחרים לא. "יש לי רגשות אשם על כמה משפחות מפורקות יש סביבי בעוד אצלי, ברוך השם, אין", אומרת דור סייג (32), "אני מחפשת את הסיבה שנשארנו שלמים כדי להסביר את זה". אולי תמצא.
תרומות של אנשים טובים מאפשרות את היומיום. מכונות כביסה הובאו מרחוק, ואוכל זורם ללא הפסקה. דאגו אפילו לארבע או חמש קלנועיות לטובת המבוגרים. שירותים סוציאליים, סניף ארעי של קופת חולים שהוקם בלחץ רב, אנשים טובים שמספקים בהתנדבות טיפולים מסורתיים ואלטרנטיביים לגוף ולנפש – הכול מתאמץ, ולעתים גם מצליח, לייצר תחושת שגרה וקיימות.
באולם האירועים של המלון, שבימים כתיקונם מארח שמחות, הוקם מה שהתושבים מכנים שוק, ואליו מובאים מוצרים ובגדים, כל מה שצריכים אנשים שרובם הצליחו למלט מההריסות רק את מה שחשוב ביותר – הם עצמם. מספרים על אדם שנשא עמו תוכי בכלוב, על אחר שאחז בידיו כלב. אנשים אוהבים חיות מטבעם, הם אוהבים אותם אפילו יותר היכן שאין בני אדם.
בחדר הסמוך ישנים גפן וריף, ובמסדרון של הקומה השלישית יושב דקל סייג, 31, ומעשן נרגילה. דור נשענת על הקיר ומדי פעם מלטפת את ברכו השמאלית בידיה. זו הפעם הראשונה שתשמע לפרטי פרטים מה עבר עליו. סייג הוא בן כפר עזה ועובד בהייטק של שער הנגב – חקלאות. הוא גם אחד מ-13 חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ. "נשארנו שישה", הוא מספר, ורגלו זזה באי נחת. "זה התחיל בשש וחצי. קיבלנו הודעה בקבוצה שמזהים מצנח. קיבלנו הודעת 'אמת אמת', ויצאנו לנשקייה לקחת נשקים. דיברו איתנו על תרחיש רב זירתי במסגרתו ייקח לצבא זמן להגיע, אבל לא חשבנו על משהו כזה. אביב, חבר שלי, הגיע לאסוף אותי על טוסטוס. נסענו מסביב לקיבוץ. בכיכר ראינו טנדר פרוק של מחבלים ומולו רכב עם אדם ירוי בתוכו. ניסינו להגיע לנשקייה, הם ידעו שאנחנו בלי נשקים וידעו איפה הנשקייה. היה שם מארב. הצלחתי איכשהו לקחת נשק, הכנסתי מחסנית, דרכתי כדור. הייתה אש כל הזמן. ניסינו להחזיר. היו לנו שני פצועים, וחבר שלי, אביב (ברעם ז"ל; נ.צ), קיבל כדור במארב שהם עשו על הפצועים כי ידעו שנבוא לחלץ.
"מכאן יש לי בלאק אאוט. ראיתי גוש שחור, שמעתי שריקה, היה מטען, היה שקט. לא יודע אם הייתי לבד או לא. זיהיתי מחבל מאה מטר ממני. יריתי ופספסתי. זיהו אותי וירו עליי. כדורים שורקים, עלים עפים, סנטימטר ימינה או שמאלה ואני לא פה היום. היינו בטוחים שאנחנו צריכים להחזיק גג שעה ויבוא הצבא. אני הייתי בחוץ 50 דקות ומשם הלכתי לבית של חבר בכיתת הכוננות. שנינו הבנו שאם אנחנו נשארים בחוץ, בסדר הגודל הזה, אנחנו לא חוזרים. אין פה אפס".
7 צפייה בגלריה
דקל סייג. "ככל שעובר הזמן, אני חושב לחזור. תלוי בתוצאות המלחמה ואיך עזה תיראה"
(צילום: זוהר שפק)
דקל מספר שבימים הראשונים הוא הצליח לישון יותר בקלות, ומאז לא ממש. שלשום חלם בפעם הראשונה. הוא ראה מחבל אחד באופן ברור, אבל לא בהכרח אחד שהתעמת עמו. הוא היה בחדר, ונזרקו רימונים ונורו יריות, והוא הרגיש חסר אונים. "ככה גם הרגשנו שם, חסרי אונים", הוא מספר, "ביום שבת כשנכנסנו לממ"ד, אמרתי לעצמי שאני בחיים לא נשאר פה. ברגע שאני יוצא מהשער – אני לא חוזר. אבל ככל שעובר הזמן אני כן חושב לחזור. זה תלוי בתוצאות המלחמה, איך עזה תיראה".
זוהר שפק, 57, הוא חמו של דקל. כשנשמעה האזעקה בבוקר 7 באוקטובר הוא ואשתו נכנסו לממ"ד בביתה של דור, שצמוד לזה שלהם, יחד עם ריף בן השנה ותשעה חודשים. גפן, בן הארבע, שהה באותה עת עם הוריו של דקל באזור של הקיבוץ בו נטבחו תושבים רבים. דור מספרת שכמעט איבדה את שפיותה כשבנה היה רחוק ממנה. היא רצתה לצרוח, אבל אסור היה. "היינו עשרים שעות בממ"ד, עד שלוש בבוקר, כשאני מחזיק את הדלת של החדר", משחזר שפק, "בכל פעם שריף רצה לבכות חיבקתי אותו חזק והוא הבין. לא היה לנו אוכל. לא שיערנו מה כמות המחבלים. היה רגע ששמענו ערבית בחוץ. הם לא לחשו אחד לשני. התקשרתי לחבר מהכוחות האחרים שהיו שם, אמרתי לו שיש אצלי מחוץ לבית. אחרי כמה דקות ניקו אותם. שמענו יריות. אני מפחד, אני לא כזה גיבור. פחדתי פחד מוות כל הזמן. זה לא בושה להגיד שאתה מפחד. זו לא בושה לעזוב את כפר עזה כשמתחיל בלגן. פחדנו ממנהרות בצוק איתן. אין לי בעיה להגיד שאני פוסט טראומתי, ללכת לטיפולים, מרכזי החוסן מפוצצים באנשים".
השבועיים שחלפו עברו על זוהר במהירות. הוא מצא לו תעסוקה, או שהתעסוקה מצאה אותו – הוא חלק מחמ"ל נפגעים ולוויות. בימים כתיקונם אפשר לחשוב על עשייה מדכאת פחות, אבל אלו אינם ימים כתיקונם, והמוות ממילא נמצא בכל מקום, אז העיקר זו השליחות והאפשרות לסייע. "אנשים מרגישים נבגדים. חוק נפגעי פעולות איבה מחייב כל בית קברות לתת מקום", הוא מסביר, "איפה מתחילה הבעיה? כשאנשים מבקשים קבורה זמנית. משרד הדתות החליט בהתחלה שהוא לא מוכן לאפשר קבורה זמנית, ואז הם הוציאו מסמך שאפשר, אבל רק בירקונים. בסופו של דבר הם אישרו, אבל המשפחות כבר לא מאמינות בשום דבר. הם רוצים רישיון קבורה שעליו יהיה כתוב 'זמני'. עד כדי כך חוסר האמון במדינה. המטרה היא שביום מן הימים, מי שירצה יוכל לקבור את יקיריו בכפר עזה או בדורות. הצלחנו לקבור אחד בקיבוץ. עשינו הספדים פה באזור, ליד שפיים, והצבא אפשר נוכחות של 15 אנשים ללוויה עצמה, כולל הצוות של חברה קדישא, מה שהותיר למשפחה שלושה-ארבעה מקומות".
לקראת השעה שלוש בבוקר, מדשאות המלון ריקות כמעט לגמרי. מדי פעם מגיח מהחשכה נער רכוב על אופניים, וקול הד עמום של חבטה בכדור נשמע מאי שם. שלושה צעירים שותים קולה זירו, אוכלים סנדוויץ' פסטרמה ומעשנים סיגריות. אחד מהם נושא עמו אקדח. עיניו תזזיתיות, נעות מאליהן למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, ונראה כאילו הוא מחפש תדיר אחר משהו. את חלק מהצעירות שישבו לצדו מוקדם יותר זה הפחיד. אם הוא מחפש, חשבו, אולי הוא בהכרח גם ימצא. הוא אולי לא יימצא, אבל הוא תמיד יחפש. הוא בשפיים עכשיו, צפונית להרצליה, אבל החיים לא יהיו עוד אותו דבר.
