הדמוקרטיה הישראלית תנצח. לא תהיה הפיכה משטרית. אבל בעניין לא פחות חשוב, ישראל בתבוסה. מאחז חומש עבר אתמול (שני) לפנות בוקר למשכנו החדש, לא רחוק ממשכנו הישן. נכון שאין אישור, נכון שמדובר באנרכיזם, נכון שזו פרובוקציה אנטי-ציונית. אבל מה זה חשוב? לאנרכיסטים יש מאחז בממשלה. הם יכולים לצפצף על האינטרס הלאומי והציוני. ובדיוק כשם שיש שמאל ציוני ושמאל אנטי-ציוני, יש גם ימין ציוני וימין אנטי-ציוני. וימין שלא מוכן להסתפק בגושי ההתנחלויות, ימין שמתעקש על עוד ועוד מאחזים, בעיקר בלתי-חוקיים, ימין שמצהיר על כוונתו להקים כאן מדינה אחת גדולה – הוא ימין אנטי-ציוני.
מאחז חומש הוא רק סמל. הוא לא מוסיף לביטחון. להפך. עמדת גורמי הביטחון ידועה. לא תמיד הם מסוגלים להביע אותה בקול רם וברור. יש להם מגבלות, וטוב שכך. אבל פה ושם הם נאלצים להביע עמדה. צה"ל, כדאי להזכיר, כבר קבע בעבר, בעניין אביתר, המאחז התאום של חומש, ש"הקמתו של המאחז הבלתי חוקי תרמה לערעור היציבות הביטחונית במרחב". זה נכון לכל המאחזים. ובשנים האחרונות, שוב ושוב, האנרכיסטים מהגבעות תוקפים את חיילי צה"ל. למה מי הם החיילים? וזה קורה אף שבמאחזים מהסוג הזה, מספר החיילים השומרים על התושבים גדול יותר ממספר יושבי המאחז.
אנחנו ברגעים האחרונים לפני הידרדרות לתהום של "מדינה אחת". זה הפתרון שהשמאל האנטי-ציוני והאנטישמי מטיף לו בגלוי. זה הפתרון שהימין האנטי-ציוני הוא קבלן הביצוע שלו. עדיין אפשר לעצור את התהליך המסוכן הזה, שיביא סוף למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל אין לנו יותר מדי זמן. כל הממשלות בעשורים האחרונים אחראיות לאיוולת של עוד ועוד בניית התנחלויות; ועוד ועוד העלמות עין מהקמת מאחזים; ועוד ועוד הפרות של התחייבויות מפורשות מצד ישראל לפינוי מאחזים.
כדאי לדעת: שלטון דו-לאומי או רב-לאומי לא החזיק מעמד בשום מקום בעולם. הוא ייצר רק אלימות. היו חלומות באספמיה שזה יחזיק מעמד ביוגוסלביה. החלום התנפץ עם בין מאה אלף לרבע מיליון הרוגים ועוד מיליוני פליטים. רבות מהמדינות באזור שלנו, מלבנון וסוריה ועד תימן, לוב, עיראק וסומליה – עברו או עוברות שפיכות דמים על רקע של הבדלים אתניים או דתיים. מהיכן מישהו מהשמאל האנטי-ציוני והימין האנטי-ציוני מצליח להאמין ברעיון שאחרי סכסוך של מאה שנים, עם תמיכה של רבים מהפלסטינים באסלאם הרדיקלי – דווקא כאן זה יעבוד? בהחלט ייתכן שאין ברירה וצריך להמשיך את השליטה הביטחונית, עד שיגיע היום שבו הפלסטינים ידאגו יותר לעצמם מאשר לחיסול ישראל. אבל "מדינה אחת"?
זה לא חשוב אם לכל תושבי המדינה האחת הזאת יהיו זכויות שוות, כמו שרוצים, למשל, רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ומטיפי השמאל הקיצוני, או אם זו תהיה מדינה ללא זכויות לפלסטינים, כפי שרוצים פעילי הימין האנטי-ציוני. בשני המקרים מדובר בצעידה לתהום של שפיכות דמים. הפלסטינים לא יהפכו לליברלים חובבי ציון, והיהודים לא יהפכו לליברלים חובבי לאומיות כפולה. המאבק המדמם הוא התוצאה היחידה. אז למה, לעזאזל, הממשלה הנוכחית מקימה את ציוני הדרך שמסמנים את השביל לאסון הזה? נכון, זו לא רק הממשלה הנוכחית. אבל זו ממשלת "ימין על מלא", לראשונה ללא שום מפלגה מרסנת או מאזנת, ממשלה שתלויה לחלוטין בגוש האנטי-ציוני. והסכנה הופכת לגדולה. הרבה יותר גדולה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיוזה מעניין, כאשר מדובר בחיכוך הרבה יותר קטן, בין ערבים ליהודים בתוך ישראל, יריב לוין מודאג. מאוד מודאג. "ערבים קונים דירות בגליל וגורמים ליהודים לעזוב", הוא קונן בישיבת הממשלה, ולכן, הוא הוסיף, "צריך לדאוג לכך שבבית המשפט העליון יהיו שופטים שיבינו את זה". זה לא שאין בעיה בין יהודים לערבים בערים מעורבות. אבל הבעיות הללו הן אפילו לא מאית מהבעיה בין יהודים לפלסטינים בשטחים. אז אולי, לשיטתו של לוין, יש צורך בשופטים שיגבילו התיישבות של אנשי ימין קיצוני בלב אוכלוסייה ערבית. למען הסר ספקות, רוב ערביי ישראל, גם אם הם לא ציונים, הם אזרחים נאמנים. נכון, יש מיעוט לאומני. יש חבורות פשע. יש דרום פרוע. ועדיין, הלוואי עלינו יחסים בין יהודים לפלסטינים בשטחים, כמו יחסים בין יהודים לערבים בישראל.
אם למישהו נדמה שהבעיה הפלסטינית נעלמת, משום שאנחנו עסוקים במחאה הדמוקרטית – הוא טועה. והסכנה שמציב הימין האנטי-ציוני בתחום הדו-לאומי לא פחות קטנה מזו שהוא מציב בתחום המשטרי. וכדי שיהיה שינוי אין לנו צורך בשמאלנים שמניפים בהפגנות את דגלי פלסטין. יש לנו צורך במחנה ציוני רחב, עם חלק מהימין וחלק מהשמאל, שתומך במדינה יהודית ודמוקרטית. למחנה המחאה שהניף את דגל ישראל לא ממתינה שום מנוחה. יש לו עוד הרבה עבודה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
