לדברי שר האוצר אביגדור ליברמן, 40 מיליארד שקל זה סכום תביעות השכר שמונחות כרגע על שולחנו. לאחר המורים בבתי הספר היסודיים והגננות יגיע תור המורים בבתי הספר העל-יסודיים, הסייעות בגנים, המתמחים, השוטרים ורבים אחרים. קרבת הבחירות מקפיצה את הדרישות ומעודדת את ארגוני העובדים לאיים בשביתות. אף מפלגה בקואליציה, לבד אולי מישראל ביתנו, לא תצא נשכרת בקלפי משירות ציבורי שיושבת. כניעה לדרישות תוליד כאוס מסוג אחד; לוחמנות יתר של האוצר תוליד כאוס מסוג אחר.
בקיצור, צרה צרורה. וזה לא הכל: במצב של תעסוקה מלאה השכר והתנאים שמציע השירות הציבורי פחות אטרקטיביים. האיזון מופר. נרשמת נשירה של צעירות וצעירים מוכשרים, חדורי מוטיבציה, גם במערכת החינוך, גם במערכת הבריאות, גם במשטרה. תקנים לא מאוישים, הרמה יורדת, המורל נמוך והחברה הישראלית כולה משלמת מחיר כבד בשלושה תחומים חיוניים לקיומה - השכלה, בריאות וביטחון אישי.
כולם, או כמעט כולם, צודקים: המורים שבוחרים לעזוב את המקצוע, המתמחים שחותמים על מכתבי התפטרות, השוטרים שנפרדים מהמדים. וצודק גם שר האוצר, שמודאג משבירת מסגרת התקציב ומהתרוקנות הקופה.
אין לי פתרון בית ספר למציאות העגומה הזאת, אבל יש לי הצעה או שתיים לשיפור. נתחיל מהתהליך: האוצר מתדיין עם כל ארגון עובדים בנפרד, כל ארגון בתורו. מטרת האוצר היא לכבות שריפות - כל שריפה לחוד, במינימום מים. אולי נכון יותר להפוך את הסדר. יחליט שר האוצר, בינו לבינו, כמה הוא יכול להרשות לעצמו לשלם. עם הסכום הנכבד הזה - נגיד, עשרה מיליארד שקל, 20 מיליארד - הוא ייכנס למשא ומתן על עסקת חבילה. ענפים חיוניים יותר לציבור, רגישים יותר לנטישת עובדים, יזכו להעדפה, בלי קשר לעוצמה הפוליטית של הארגון שמייצג אותם.
לשיטה הזאת יש, לכאורה, יתרון נוסף: היא מאלצת את הציבור לראות בזמן אמת את התמונה כולה - לא רק השוטרת המוכשרת שפרשה בגיל 25, לא רק המורה הנפלא שלא עומד בתשלומי המשכנתא או המתמחה שמתמוטט מעייפות בסיום משמרת. לכל אחד מגיע; כל אחד צודק. אבל מה? כמו בדקלום הילדים על הסבתא שבישלה דייסה, האתגר הוא לדעת לחלק.
יש לי הצעה חליפית לשיפור, פרי הזמן והמקום. על ממשלות מעבר מוטלות בצדק מגבלות בתקופת בחירות. החשש הוא שממשלה שלא מבוקרת על ידי הכנסת תקבע עובדות בשטח משיקולים זרים. כך למשל, היועמ"שית גלי בהרב-מיארה אסרה על שר הביטחון בני גנץ למנות ערב הבחירות מפקד לגלי צה"ל. מדוע שלא תוציא הנחיה שאומרת: ב-60 הימים לפני בחירות, ממשלה לא יכולה לחתום על הסכמי שכר. האם הסכמי שכר שעולים מיליארדים ותהיינה להם השלכות חשובות על החברה והמשק, עכשיו ובעתיד, לא חשובים כמו מפקד חדש לגל"צ?
אין להוציא מכלל אפשרות שהנחיה כזאת הייתה מרככת עמדות, גם באוצר, גם בארגונים. יפה בן דויד ורן ארז היו רצים בספרינט, מי יחתום עם האוצר קודם. ולהורים היו חודשיים רגועים, עד לבחירות.
מחר, יום שלישי, יתבקשו מתפקדי מרצ לבחור, בסבב אחד, גם את ראש או ראשת המפלגה שלהם וגם את מועמדי המפלגה לכנסת. הקרב על הראשות, בין זהבה גלאון ליאיר גולן, מסקרן: הוא מציב זו מול זה שני פוליטיקאים שונים בתכלית. גלאון, 66, היא בשר מבשרה של מרצ: היא הייתה בת טיפוחיה של שולמית אלוני וכיהנה בכנסת לסירוגין 16 שנה, בהן שש שנים כיו"ר המפלגה. היה בה כל מה שיש במרצ מראשיתה: עמדות אידיאולוגיות ברורות, עקביות, צפויות, ותקינות פוליטית, עד כדי צדקנות. היא הצליחה לשמר את הכוח; היא לא הצליחה להבקיע לקהלים חדשים. ייאמר לזכותה: היא הבינה את מגבלותיה. ב-2018 פרשה מהחיים הפוליטיים.
יאיר גולן, 60, היה אלוף לוחמני. עד כדי כך לוחמני שבנימין נתניהו רצה בו כרמטכ"ל, בו ולא בגדי איזנקוט; עד כדי כך לוחמני שכאשר גנץ היה רמטכ"ל הוא נזהר בו. יום אחד התקיים דיון במטכ"ל. גולן נעדר. "אני חייב לטוס מיד לפיקוד צפון", אמר גנץ בחיוך. "אני חייב לוודא שהוא לא פתח במלחמה".
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיב-2016, ביום השואה, כסגן רמטכ"ל, הוא נשא את הנאום המפורסם שלו בקיבוץ תל יצחק. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה ובאירופה ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו, כיום". במשפט מהדהד אחד הוא גם איבד את הסיכוי שלו להתמנות לרמטכ"ל וגם קנה את עולמו בשמאל. אילו היה אזרח הייתי מסכים איתו, אבל הוא היה אלוף במדים. חשבתי שהוא לא יודע את מקומו בכוח, לא מכבד את המדים שהוא לובש ולא מבין את המגבלות שמוטלות על קצין בצבא. דוד בן גוריון היה מעיף אותו לבקו"ם למחרת היום.
כחבר כנסת הוא מייצג אותו מזג לוחמני שאפיין אותו בצבא: תוקף ומגדף ברשתות; לא בורר במילים. מרצ היא מפלגה קטנה עם מחויבויות גדולות, מההתחממות הגלובלית עד לטרנסג'נדרים: גלאון מאמצת את כולן. גולן ממוקד בסכסוך. בחירה לא קלה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
