כאילו לא אירע דבר, וכאילו ישראל אינה נמצאת כבר עשרה חודשים בחלום בלהות בדמות במערכה קיומית אשר מערערת את כל המוסכמות שהכרנו, נדמה כי הדיון הציבורי והפוליטי סביב סוגיית גיוס החרדים לשירות ביטחוני מוסיף להתנהל סביב אותן תפיסות של השישה באוקטובר.
בשנים האחרונות התרגלנו לעסוק בשאלות משמעותיות אך צרות-אופק של ״שוויון״ ו״מילוי יעדים״ או מכסות. בעיניי שגה גם בג״ץ והחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית, כאשר בחר לעסוק שוב באותן סוגיות, שהרי אם סוגיית גיוס החרדים הייתה יכולה להיפתר אי פעם באמצעות חקיקה ובתי משפט, זה כבר היה קורה מזמן.
במקום הסוגיות חסרות התכלית הללו, עלינו לעסוק בשאלה הרחבה והקריטית בדבר שותפות רחבה של החברה החרדית באתגרי הביטחון, ובעתיד הקיום הלאומי שלנו בארץ ישראל, תוך שמירה על הערך החשוב ביותר – לימוד התורה.
אם ננסה לבחון את תפקידה של החברה החרדית רק בראי האחריות הביטחונית או הכלכלית, תוך התעלמות מהיכולת לרתום את הקהילה החרדית לטובת תרומתה הקריטית להמשך עתיד העם היהודי והמסורת היהודית, יפגע הדבר בחוסן הלאומי.
לאפשר להרגיש בטוחים
עלינו לזכור כי מדינה הרואה עצמה ״יהודית ודמוקרטית״ ומדברת גבוהה בשם ״שוויון הזדמנויות״, אמורה ואף נדרשת לאפשר לכלל אזרחיה המבקשים לקחת חלק באתגרי בטחונה, לשמור על צרכיהם התרבותיים. כלומר, לאפשר להם להרגיש בטוחים שאורחות חייהם יישמרו ויעוגנו, בלי חשש לפגיעה באמונתם הדתית ואופי אורח חייהם כתוצאה מהירתמותם למען בטחון האומה בעת מלחמה.
אכן, אין חולק על כך שצורכי הביטחון בישראל השתנו. השבעה באוקטובר הוביל לתובנות רבות. אחת המרכזיות שבהן היא שהשמיכה בהחלט קצרה – בעורף, בשירותי ההצלה והחירום, במשטרה, במג״ב, במשמר הלאומי, בתעשיות הביטחוניות, בסייבר, במודיעין וגם בקרב המשרתים בצה״ל. במקביל, חלקו של הציבור החרדי בחברה הישראלית הולך וגדל, ויש לכך משמעות מידית בשאלת האחריות של המגזר החרדי לביטחון ולקיום הלאומי.
הציבור החרדי אינו עקב אכילס. הוא בהחלט יכול להוות גם נקודת חוסן לאומית – ומדינת ישראל של שנת 2024 חזקה מספיק כדי לקבל את עיקרון השונות כחלק מרכזי בתרבות הישראלית ובזהות הלאומית העדכנית.
גם החרדי הוא ישראלי. אולי לא בהכרח ציוני, אבל ישראלי במובן העמוק של המילה. הוא ישראלי שיש לו חלק ונחלה במדינה, משתתף באחריות לגורלה, שותף בחרדה ובתחושת האיום שעוטפים אותה. הוא ישראלי במובן זה שהוא מרגיש שותפות עמוקה עם העם היושב בציון ועם אחיו שבגולה.
יחד עם זאת, ובלי שום סתירה, הוא חרדי בהשקפתו הדתית, חרדי במראהו וחרדי באורחות חייו. הוא חרדי גם במובן זה שהוא נושא עימו את התפיסה האופטימית שאומרת שיש תקווה לאחריתך. שהוא עסוק לא רק בהתבוססות בהווה, אלא גם משמר את העבר באופן הירואי, במקביל להיותו נושא מבט צופה פני עתיד – ואלו מצרכים חיוניים לשגשוג שלנו כאן כאומה הנסמכת על יסודות איתנים של מסורת ערכית. יהודית, כאמור.
כל מי שחי מקרוב את הציבור החרדי, פוגש אישית את מובילי הדעה שבו ומקיים שיח אמיתי עם ראשי הקהילה האזרחית, יודע כי יש ניצנים לחשיבה אחרת וחדשה. רבים וטובים עוסקים בה מחוץ לממסד הביטחוני הפורמלי בעוז ובנחישות רבה, יותר ממה שבא לידי ביטוי היום בממשלה, בתקשורת ובמסדרונות הכנסת.
הבשורה האזרחית הזו, שמחלחלת עמוקות מאז האסון שפקד את כולנו בשבעה לאוקטובר, יכולה לשנות את פני החברה הישראלית ולאפשר למיעוטים תרבותיים בה לנהוג על פי אורח חייהם מחד ולהיות שותפים להתמודדות עם אתגר הביטחון הלאומי, הנטוע עמוק כל כך בדאגה לקיומה של המדינה וביטחון אזרחיה. הם יוכלו לעשות זאת בהגנת העורף, במערך החירום וההצלה בשילוב ארגוני החברה האזרחית, בתעשיות הביטחוניות, בהשתלבות ביחידות הטכנולוגיות, בלוחמת סייבר ועוד.
אלי פלאיצילום: ניר סלקמןלא תהיה זו עוד השתלבות מתנדבת או ספוראדית, אלא חלק משמעותי ביכולת ההפעלה, ההכשרה וההיערכות של המדינה למצבי חירום ביטחוניים. מהלך מסוג זה יתרום לא רק לחיזוק החוסן הבטחוני של מדינת ישראל, אלא אף ירים תרומה משמעותית למאמץ הלאומי לאחות את השסעים, לגשר מעל הפערים ולמצוא שפה משותפת בתוך מדינה שהלכה והתפצלה למיקרו-שבטים.
מי שמחפש להתנגח, ימצא בוודאי את העילה הנוחה לו בכל יום ובכל שעה. מי שרוצה בחיזוק הביטחון ובחוסן הלאומי, חייב לראות בשעה הזו שעת רצון ובמקום להתנגח, לחפש יחדיו את הפיתרונות ואת הדרך המשותפת.
אלי פלאי הוא יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות ומו"ל קבוצת "משפחה"
