מגויסות בעל כורחן: הודעת צה"ל לפיה יגויסו ביממה הקרובה שתי חטיבות מילואים נוספות לנוכח האפשרות לכניסה קרקעית ללבנון, הכניסה ללחץ את משפחות המילואימניקים – ובייחוד את נשותיהם. הן יודעת כי בכל פעם שבני הזוג שלהן מגויסים – בפועל גם הן מגויסות, ובעורף לא פחות קשה מאשר בשדה הקרב. וכשזה כבר הסבב השלישי, הקושי כבר יוצר תסכול וכעס, המלווים לחשש לחיי יקיריהן.
מוטי סולומון, קצין אג"ם בשריון ואב לארבעה ילדים בגילי שנתיים עד שבע, קיבל אתמול בצהריים צו 8. "מוטי קיבל את ההודעה בצהריים, עזב מיד את העבודה וחזר הביתה להתארגן", מספרת אשתו, שחף, "גם אני חזרתי מיד הביתה מהעבודה. אני מגויסת לחלוטין. התחושות מאוד קשות. בסבב הקודם קיבלנו התראה של שבוע וחצי ויכולנו להתכונן. הפעם, כמו ב-7 באוקטובר, זה מהרגע להירגע. הכל בחוסר ודאות מוחלט וזה יוצר חרדה ומועקה. המצב כל כך חם, ואם אכן נערכים לתמרון קרקעי, זה מאוד מפחיד אותי".
שחף נקרעת בין פחדיה שלה לאלה של ילדיה. "הם לקחו את זה מאוד קשה, במיוחד שני הגדולים", היא מספרת, "היה פה בכי קורע לב. הם אמרו לו שהם לא רוצים שילך. אלה ילדים שעברו שנה מאוד קשה. הסבב האחרון נגמר ביולי, ועד שהרגשתי שמשהו נרגע אצלם וחזרנו לחיי משפחה – זה עוד פעם קורה".
מלבד הפחד הברור מאליו, נשות המילואימניקים מתמודדות גם עם מערך לוגיסטיקה לא פשוט שכולל פיזורים, איסופים, חוגים ומענה בלעדי לצורכי הילדים, לצד עבודה. "השחיקה גדולה", אומרת שחף, "הפעם אני לא יודעת איך להתמודד. יכולת ההכלה שלי נפגעה. אוף, עוד פעם חגים לבד. אפילו אמרתי 'אולי הפעם לא תלך', למרות שברור שהוא לא יגיד לא. זה דיסוננס בין החשיבות של ההתייצבות לבין הבית. צריך להרחיב את השורות ולגייס עוד אנשים. כך יהיה אפשר להפחית את העומס".
מפקד בסיס רמון על התקיפות בלבנון
(צילום: דובר צה"ל)
שני נתיב בר מרעננה, אמא לשני ילדים קטנים, היא אשתו של ניל, לוחם בהנדסה קרבית שנקרא אתמול שוב לדגל, בפעם השלישית. שירות המילואים שלו כבר גבה ממנה מחיר כבד. "נאלצתי להתפטר כי בלעדיו לא עמדתי בשעות של משרה מלאה", היא מספרת, "נגמרו לי ימי החופש והסטרס שזה עשה בנפש היה לי יותר מדי. בשלב מסוים הגעתי למיון. נפלתי מהרגליים. חיפשתי קבוצות תמיכה, לא מצאתי, וכך למעשה הפכתי לאחת ממייסדות פורום נשות המילואים. רק שהיום אנחנו כבר לא במקום של סיוע כדי למנוע בעיות עתידיות. אנחנו כבר עמוק בשבר, בקריסה. לא הגיוני שאנחנו צריכות כל פעם מחדש להיות אלה שנאבקות על הצורך של המשפחות בטיפול, בבייביסיטר, בשביל שהלוחמים שמחזיקים את המלחמה יוכלו להמשיך לתפקד. כרגע אני לא מרגישה שיש לי מערך תמיכה ראוי שימנע מהמשפחה שלי ליפול".
לדבריה, "כל הנטל נופל על 1% מהאוכלוסייה. בתים מתפרקים, ילדים מפתחים חרדות, יש אפילו נשות מילואימניקים שמדברות כבר על פגיעות עצמיות. והכי מתסכל, שאין גוף אחד שלוקח על זה את האחריות ונותן להן מענה. צריך להרחיב את השורות של המגויסים ובמקביל לתת תמיכה ומעטפת נכונה למי שנשארות בעורף".
דנה מרדכי מיקנעם לא התמודדה אתמול עם צו 8 כי בעלה כבר שבועות בסבב שני ברצועת עזה. רק שהפעם, היא ושלושת ילדיה תחת אזעקות מסביב לשעון. "הסבב הזה הוא יותר מורכב", היא מסבירה, "הפחדים בנוגע לבעלי יותר מבוססים, ועכשיו עם האזעקות זה כפול. אם בעבר לא חשבתי שהילדים שלי יצטרכו טיפול, אז עכשיו אני מבינה שבטוח שכן".
ההתחממות בצפון משפיעה גם על שירות המילואים של בעלה. "אין כרגע תאריך חזרה”, אומרת דנה, "ולכולם ברור שזה יוארך. זה חשבון פשוט: אם יש כוחות בצפון, משאירים במילואים את מי שכבר בדרום". גם היא נאלצה להתפטר בעקבות המילואים הממושכים של בעלה. "הבנתי שאת הסבב השני אני עושה בבית", היא אומרת, "בעבודה שלי יש ימים ארוכים, משמרות ערב, וזה בלתי אפשרי. הכנתי בחודש האחרון לו"ז של כל מה שקשור לילדים ולבית, מאימונים ועד לחוגים, ימי הורים, וזה הרבה תמרונים, משרה מלאה פשוט.
בעלי מתנדב למילואים ואני מרגישה שגם אני עושה אותו דבר. כל אחד נותן את חלקו במערך. רק שהפעם יש כעס ותסכול: זה כאילו הכל הפך מובן מאליו. בסבב הראשון קיבלנו טלפונים מכל הסביבה, במקומות העבודה שאלו לשלומנו, שלחו מתנות, הציעו עזרה. הפעם – כלום. אנשים שכחו שיש מי ששוב שמו את החיים בצד, עזבו את הכל והתייצבו".
חן ארבל מירנברג, מנכ"לית פורום נשות המילואימניקים, אמרה אמש: "שנה ללחימה, שנה למילואים, שנה למלחמה על הבית – שהיא מלחמה על הזוגיות, על הילדים, על לא לאבד את העבודה ואת עצמנו. עכשיו המשפחות שלנו נדרשות שוב להתגייס במיידי ולהקריב למען כולם. קשה להכיל שוב את החרדה, את הבכי של הילדים, את הפרידה הלא־צפויה, את התלישה הפתאומית של בני הזוג מהבית, מהעבודה. אנחנו ללא תמיכה ראויה – כלכלית, תעסוקתית ובעיקר נפשית, קורסות תחת הנטל המתמשך. החוסן בחזית תלוי בחוסן בעורף. אנחנו קוראות לכל הגורמים בממשלה ובכנסת להסיט את התקציבים הראויים לאלו שמגינים על כולנו ולדאוג באופן בהול להרחבת השורות".
