אין זה טור סנגוריה על איימן עודה אלא בעיקר דבר קטגוריה כלפי רבים בציבור הישראלי שטרם הפנימו את האמרה התנ"כית "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". לא פשוט להיות איימן עודה. באווירה העוינת במדינת ישראל הוא היה עבור יהודים מתנה משמיים. אם לא היה קיים, היו צריכים להמציא אותו. הוא שימש שק אגרוף זמין לימין הישראלי ולפעמים גם למרכז-שמאל. הוא היה שם עבור כל אלה שנקעה נפשם וחיפשו לשחרר קיתונות שטנה. הוא המטרה התורנית עבור אלה שמחפשים את מי לשנוא ובמי לכלות זעם.
הם לא צריכים להתאמץ. איימן עודה נמצא כאן ממש למען מטרה זו. קריאותיו למען שוויון ושתי מדינות לשני עמים הן מלח על הפצעים של רבים בציבור הישראלי. ח"כים שהתעוררו בבוקר על צד שמאל ראו בו יעד ראוי לשחרר עליו את תסכוליהם. "תומך טרור", "מחבל", "לך לעזה", "לך לאבו מאזן" - קריאות אלה הן דבר שבשגרה בתוך הכנסת, בניסיון שקוף אך אפקטיבי לקושש קולות ברחוב.
אביגדור ליברמן סירב פעם ללחוץ את ידו באולפן טלוויזיה. רביב דרוקר הטיח בו לאחרונה שהוא האחראי הבלעדי להפלת ממשלת "השינוי", כאילו לא הייתה מבוססת מלכתחילה על קואליציה מפוררת ובעלת מנגנון השמדה עצמי. הוא לא נכנס לתבנית הפרגמטית של הערבי הטוב הרוקד לפי החליל של ממשלת בנט-לפיד.
גם מחוץ למשכן היו חייו בלתי נסבלים. הוא ספג קריאות נאצה מהרחוב הישראלי בכל מקום שבו דרכה רגלו. במהלך פינוי אום אל חיראן הוא נפגע בראשו, לטענתו על ידי שוטרים, אבל תיק החקירה נגדם נסגר בלא כלום. איתמר בן גביר התעמת איתו בבית החולים שבו שהה העציר המנהלי שובת הרעב מקדאד קוואסמה. עודה טען פעם שהוא מסתובב עם אפוד מגן מחשש שחייו בסכנה אבל המדינה לא הציבה שמירה עליו. יש להניח שהוא לא ישן טוב בלילות.
לחובתו ייאמר שהוא לא ידע לעגל פינות והמטרה לא קידשה עבורו את האמצעים. לא מעט פעמים הוא הלך עם הראש בקיר, בבחינת ייקוב הדין את ההר. כך היה כשסירב להשתתף בהלווייתו של שמעון פרס, אירוע שאפילו אבו מאזן לקח בו חלק. כדון קישוט הנלחם בטחנות הרוח, בעקשנותו המתמדת וסירובו להתאים את האג'נדה לרוח הזמן והמקום, הוא שיחק לידי הימין.
הוא החמיץ את הלך הרוח בחברה הערבית ולא התעורר גם כשרע"מ של מנסור עבאס משכה את השטיח מתחת לרגליו והכניסה לכנסת ב-2021 ארבעה מנדטים עם אג'נדה המבכרת את האינטרס הפנימי של האזרחים הערבים על פני האינטרס הלאומי פלסטיני. במקום זאת הוא יצא למלחמת חורמה בעבאס, וככל שהגביר את הווליום התחזקה רע"מ עד שבבחירות האחרונות זכתה לחמישה מנדטים, ממש כמו חד"ש-תע"ל. המונופול של חד"ש בחברה הערבית קרס לו מול העיניים.
עו"ד שקיב עליקשה לומר שאיימן עודה הותיר אחריו חותם של ממש על הפוליטיקה הישראלית, אבל הוא ייזכר כאריה במאורה של צבועים, שעמד בראש המחנה וספג מהלומות, אש וגופרית למען השמירה על עקרונות מפלגתו ונגד חוסר השוויון כלפי הציבור הערבי בישראל. ספק אם היה מנהיג אחר שהיה מוכן לשלם את המחירים ששילם. מאידך, בתקופתו נחלש האמון בין הציבור הערבי לבין נציגיו, והדבר ניכר בשיעור ההצבעה בקלפיות. בתקופתו גם גבר השיח המתלהם – בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית בכלל - והוא לא הדיר רגליו ממנו. כמו כן התרחב הקיטוב בין ערבים ליהודים וספק אם עודה עשה מספיק בכדי לחבר בין שני העמים.
כעת, אחרי שהצהיר שהקדנציה הנוכחית תהיה האחרונה שלו, כל שנותר הוא לאחר לו הצלחה ולקוות שמחליפו יידע לפעול לחיזוק האמון בין הערבים לבין נציגיהם ולהידוק חיי השיתוף והיחסים בין הציבור הערבי לבין המדינה לצד הבטחת ישראל שוויונית ודמוקרטית.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
