טיל הנ"ט ששוגר היום (ראשון) מלבנון ופגע בחמישה אזרחים במושב דובב הוא מכה כואבת שצה"ל ללא ספק יגבה עליה מחיר שיכאב לחיזבאללה. "מחיר" – לא במובן של נקמה על פגיעה באזרחים, אלא בעיקר בכרסום נוסף ביכולותיו הצבאיות של הארגון להזיק לתושבי ויישובי הצפון. יש גם מרכיב של נקמה בפעולות האלה, אבל הוא לא העיקר.
קבינט המלחמה, צה"ל ושאר זרועות הביטחון עובדים מאז 11 באוקטובר על פי מתווה אסטרטגי ברור שתכליתו לשנות מן היסוד את מצבה הביטחוני של ישראל, ולא רק בהקשר העזתי אלא גם ובעיקר מול חיזבאללה בלבנון, כשבעדיפות שלישית נמצאים שאר שלוחיה של איראן באזור. העדיפות הראשונה במתווה הזה היא להישג הכפול בעזה - מיטוט שלטון חמאס ושחרור כל החטופים. שני היעדים האלה שאפתניים מאוד ומחייבים את כל העוצמה הצבאית, התחכום והיכולות המדיניות שניתן לגייס. בשעה שהתקבלה ההחלטה לגבי העדיפות בעזה, התקבלה גם ההחלטה אסטרטגית, לא פחות חשובה, שמתחייבת מעיקרון המלחמה הישן והטוב – ריכוז המאמץ. ההחלטה הזו אומרת שגם בצפון חייבים לשנות את המצב בגבול מיסודו, אבל לא בהכרח ברגע זה ובכל העוצמה.
בצה"ל יודעים שגם אם מבחינת סדר כוחות ומשאבים אפשר לנהל מלחמה בשתי חזיתות, רצוי שהיא לא תתנהל במקביל אלא במדורג, במיוחד כשמדובר בלחימה שיש לה היבט מדיני ותודעתי כה מסובך כמו זו המבוצעת בתוך אוכלוסייה אזרחית. שר הביטחון יואב גלנט אינו מתרברב ואינו מתלהם כשהוא אומר שחיל האוויר עלול להפוך את ביירות לעזה. גם הכוח היבשתי יכול לתמרן לתוך לבנון, אבל עדיף שזה יקרה בתזמון שישראל תבחר, וכשכל תשומת הלב הצבאית והמדינית מושקעת במשימה הצפונית, ולא כשהיא צריכה להתחלק בין עזה לביירות.
פגיעת טיל נ"ט במרחב דובב, היום
הכותרת
המלחמה על ביטחון היהודים בעולם
26:33
את כל זה יודע מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, וזה ניכר בנאומו אתמול. הוא הגיע למסקנה שהוא יכול למתוח את החבל עוד קצת ולהראות לעולם הערבי, ובעיקר לפטרוניו האיראניים, שהוא נלחם ועוזר לעזתים יותר מכל אחד אחר. הוא עדיין מפרש את האיפוק האסטרטגי של ישראל כחולשה שמאפשרת לו להסב לה נפגעים (במקביל לאבדות במספרים שהם נסבלים מבחינתו), אבל הוא לא הבין דבר בסיסי אחד: שפג תוקפן של המשוואות שהוא מציב והציב בעבר.
ישראל וצה"ל מנהלים את הלחימה בראש ובראשונה על פי צורכי הביטחון שלהם, ולא על פי החשש ממה חיזבאללה עלול לעשות, ואפילו לא ממה שתגיד ארה"ב במקרה של פעולה עוצמתית בלבנון. מידיעה, מדיניות הפעלת הכוח של צה"ל בצפון נגזרת מהמטרות ארוכות הטווח של ישראל, והמחיר שהיא מוכנה לשלם עבור האיפוק האסטרטגי בצפון, שנועד לאפשר לה להשלים את המשימות בעזה, הוא לא אינסופי. במילים פשוטות: נסראללה עלול להיות מופתע מהמחיר שישלם, גם אם ישראל תחכה קצת עם הפיכת ביירות לעיי חורבות.
כדי להמחיש שישראל לא מצייתת עוד למשוואות של חיזבאללה אפשר להשתמש בדוגמא של הכטב"ם שפגע בבית ספר באילת בשבוע שעבר. לא אנשי חיזבאללה שיגרו אותו, אלא לוחמי מיליציה שיעית שחיזבאללה אימן. בעבר צה"ל היה מנסה לפגוע באותם אנשי מיליציות, או לשגר איתות אזהרה לחיזבאללה. הפעם תגובת ישראל הייתה הריגתם במכוון של שבעה מאנשיו של נסראללה הפועלים בסוריה בשיתוף פעולה עם המיליציה. הדוגמא הזאת מתווספת לעוד כמה מקרים שמהם עלה בבירור שישראל כבר לא נותנת לחיזבאללה לקבוע את מגרשי וכללי המשחק המקברי הרצויים לו.
תקיפות התגובה והסיכול שצה"ל מבצע כעת כבר מכרסמות בצורה ניכרת ביכולות של חיזבאללה לקיים נוכחות ותשתיות צבאיות בדרום לבנון. בסוף המלחמה נסראללה עלול לגלות שההתשה הטקטית שניהל כדי לעזור לחמאס דווקא עזרה לישראל להתמודד באופן יעיל יותר עם האיום האסטרטגי הנשקף לה מחיזבאללה.
איך מרחיקים אותם מגבול הצפון
קברניטי הביטחון של ישראל לא מסתפקים בניהול יותר אגרסיבי של הלחימה המתנהלת בגבול הצפוני ובאזור דרום לבנון. יש כבר מחשבות מגובשות גם לגבי היום שאחרי. ברור לגמרי שאי אפשר יהיה להחזיר את התושבים לשתולה, זרעית, דובב ואביבים, ואפילו לא לגשר הזיו ולמטולה, כל עוד כוח רדואן של חיזבאללה יושב על הגדר. זה לא רק בגלל זעקת התושבים, אלא מפני שאחרי 7 באוקטובר שום ממשלה בישראל לא תוכל לקבל על עצמה אחריות למצב דומה בצפון, ועוד מול אויב שהוא הרבה יותר מסוכן מחמאס.
לא רק מלחמה רבתי יכולה להשיג את התוצאה הרצויה. יש עוד כמה מדרגות ואמצעים שאפשר לנקוט כדי לדאוג שתושבי היישובים צמודי הגדר בצפון יוכלו לחזור בבטחה ולנהל חיים נורמליים. צעד אחד כזה הוא עיבוי קבע של כוחות צה"ל המגינים על הגבול ועל היישובים. לפני הטבח הגנו על הגבול בעזה כמה מוצבים ועוד כמה אלמנטים שהסתמכו בעיקר על מודיעין מתריע. זה לא מספיק יותר. "צריך שכשתושבים בצפון יביטו לעבר הגבול הם יראו שם תמיד את לוחמי צה"ל ולא את אנשי כוח רדואן מחופשים לאנשי ארגון 'שומרי היערות' הלבנוני'", אמר גורם ביטחוני.
זה לא פשוט כמו שזה נשמע. צה"ל יצטרך להגדיל בכמה אחוזים את סדר הכוחות שלו, בעיקר של צבא היבשה, כדי ליישם את שיטת "ההגנה מלפנים" הנדרשת מעתה בגבול הצפון. כרגע זה המצב, וכוחות צה"ל פרושים בין הגבול לבין היישובים, אבל צריך שההיערכות הזו - בהתאמות כמובן - תימשך גם בעתיד. זה הלקח הבלתי מעורער שהופק ממתקפת חמאס.
אמצעי נוסף הוא עיבוי והקשחה של מכשול הגבול ואמצעי ההתרעה שקבועים בו בצפון ההררי והסבוך. המכשול הזה, שבנייתו נעצרה משום שצריך היה להעביר כספים לשותפים קואליציוניים, הוא הרבה יותר משמעותי מבחינה צבאית מאשר המכשול שהגן על יישובי עוטף עזה. בנוסף לכך יש להשלים בהקדם האפשרי את המיגון של כל הבתים בכל היישובים צמודי הגדר.
אבל העיקר צריך להיעשות בפעולה מדינית שתגובה באיום צבאי אמין: חיזבאללה לא יורשה להחזיק באזור דרום לבנון אנשים חמושים, ובוודאי לא כוחות קומנדו, כפי שקובעת החלטת מועצת הביטחון 1701 שאפשרה את סיום מלחמת לבנון השנייה. סביר להניח שלשם כך יידרש תיווך בינלאומי על פי דרישת ישראל, ואיום צבאי אמין מצידו של צה"ל. זאת כדי ליצור מוטיבציה אצל נסראללה לקבל ולבצע את הדרישה, שתוצב לא כשהלחימה בעזה תסתיים, אלא כשישראל תגיע לחלק ניכר מההישגים שהיא מבקשת ברצועה, ותוכל להפנות קשב ומשאבים מדיניים וצבאיים לטפל בסוגיה הלבנונית.
צריך להדגיש: דרישה להרחקת חמושי חיזבאללה צריכה להיות מגובה גם בכך שצה"ל יוכל לוודא שאכן נסראללה מציית, ולא כפי שקורה כעת כשהוא מצפצף על אנשי כוח האו"ם בלבנון. אם כל מארג האמצעים הללו יינקט במועד ובזמן קצרים ככל האפשר, יוכלו יישובי גבול הצפון שיש להם כיתות כוננות מאומנות ומצוידות כמו שצריך לחזור לבתיהם.
