רס"ם ישראל סולומוני ורס"ל שלומי קנפו, תושבי אזור באר שבע ולוחמים ביחידת יואב במחוז הדרום של המשטרה, התעוררו מהאזעקות ב-7 באוקטובר. חצי שעה לאחר מכן, כבר הוקפצו לקרב. תחילה שמעו קולות בקשר על מחבלים באופקים, ובהמשך הקולות הללו הפכו כאוטיים יותר ויותר. כשסולומוני דיווח בקשר לפקד דניאל דמרי שהוא מזהה המוני מחבלים וזקוק לתגבורת, התשובה שקיבל הייתה: "תגיד לאשתי שאני אוהב אותה". דמרי, סגן מפקד יס"מ נגב, היה אז פצוע קשה, אך שרד. זו העדות הלא-תיאמן על מה שעברו שני שוטרים, מתוך מאות שנלחמו באותה שבת ארורה.
קולות הקשר מ-7/10
6 צפייה בגלריה
"שאלתי אם מישהו חי. אין קול ואין עונה, רק ריח שרוף". רס"ם ישראל סולומוני ורס"ל שלומי קנפו
(צילום: הרצל יוסף)
ישראל: "אני מפקד צוות ביחידת יואב, כבר כמעט 12 שנה פה. שלומי הוא מפקד חוליה בצוות. הייעוד העיקרי של היחידה הוא בנייה בלתי חוקית בכל הפזורות פה בנגב. אנחנו מסייעים בטיפול בפשיעה, ואם יש אירועים חריגים - אנחנו הראשונים להיות שם".
"אנחנו גרים בבאר שבע. באזור 6:30 ב-7 באוקטובר התעוררנו למטחי טילים. בסביבות 7:00 היחידה הוקפצה".
שלומי: "שמענו בקשר על מחבלים באופקים. נסענו לשם ובדרך נתקלנו בטנדרים של מחבלים עם לוחיות זיהוי פלסטיניות. פה באמת נפל לי האסימון שזה אירוע חריג. יצאנו מהרכב תוך כדי ששמענו קולות ירי, והתקדמנו עד שהגענו לבית של רחל אדרי מאופקים. רימון התפוצץ ברחוב. ירו לכיווננו".
"בסביבות 8:10 קיבלתי דיווחים מחניון רעים. לא הבנתי מה קורה, רק שמעתי ששוטרים צורחים בקשר ומבקשים סיוע. לאופקים כבר הגיעה כמות של שוטרים, וכשדיברתי עם ישראל הבנו שאנחנו צריכים לנסוע לרעים. הוא הגיע עם רכב קרקל (רכב שטח ממוגן), ונסעתי אחריו".
הקרב על הבית של רחל אדרי באופקים ב-7 באוקטובר
ישראל: "אני ספציפית לא ידעתי על מסיבת הנובה. כשהגעתי לשער של קיבוץ רעים, ראיתי עוד שני שוטרים ואמרתי להם לעלות אליי לרכב. יס"מ נגב נלחמו שם במחבלים, ומכיוון שהיינו ברכב ממוגן, החלטתי להיכנס ולחסל את המחבלים. לא ידעתי שמדובר בכמות כזו של מחבלים, בגלל זה נכנסתי בכזה ביטחון".
"10 שניות לאחר מכן התחילה אש מסיבית לכיווני. פגעו לי במנוע. הצלחתי לנסוע לצומת רעים, עד שהרכב נעצר. פתחנו בירי מתוך הרכב, והחלטנו לצאת ממנו, כי הרכב הוא מטרה. כוח יס"מ ניסה להגיע אלינו, ובזמן הזה הגיעו לכיווננו, חוץ מהמחבלים שהיו שם, עוד שלושה רכבים ואופנוע עם עוד זוג עליו, שגם כן ניסו להקיף אותנו. שני שוטרים נפצעו שם והושבתו".
ישראל, על הקרב ברעים: "באיזשהו שלב קיבלתי דיווח שיש 50 מחבלים בחדר אוכל באחד הקיבוצים. הבנתי שיש עוד הרבה זירות, ואין כוחות שיבואו אלינו. חשבתי שזה הסוף"
"היינו שם יותר משעה. שני קנים בחוץ, נלחמים מול עשרות מחבלים. ראיתי את הקרקל של סגן-ניצב ג'יאר דוידוב ז"ל מגיע לכיווננו, והמחבלים שיורים עליי הסתובבו והתחילו לירות על הרכב שלו. הוא דרס אותם ונפל לתעלה".
"התחושות הן חוסר אונים מוחלט. באיזשהו שלב קיבלתי דיווח שיש 50 מחבלים בחדר אוכל באחד הקיבוצים. הבנתי שיש עוד הרבה זירות, ואין כוחות שיבואו אלינו. זה היה השלב שחשבתי שזה הסוף. לאחר לחימה של שעה וחצי, מגיע אליי קרקל נוסף. זיהיתי את ניצב-משנה יצחק בזוקה שווילי ז"ל. הוא המשיך להשיב אש למחבלים, ואנחנו הצלחנו להעמיס את כל הפצועים ולצאת משם. כל הדרך משם, עד לצומת אורים, ספגנו ירי מסיבי".
שלומי: "חברתי לכוח שניסה להגיע לישראל. שמעתי בקשר שהוא כבר כמעט בלי כדורים בנשק. הבנתי שבלי רכבים ממוגנים, לא רק שלא אצליח להגיע אליו, אלא כנראה כולנו נמות. אז נסענו דרך ציר שמקיף את הקיבוץ, עד שהגענו לתעלה והחלטנו ללכת ברגל. ראיתי שיירות של רכבים בצד הדרך, גופות ומיגונית שמעלה עשן".
"אנחנו מתקדמים לכיוון המיגונית וקופץ לעברנו בחור מהשיחים. הוא צועק שהוא חייב עזרה, שיש לו חברים בתוך המיגונית. אני מסתכל על הרצפה, מזהה מחסניות של מחבלים, ומבין שכנראה אני הראשון שמגיע לנקודה הזאת וכנראה המחבלים עדיין באזור. אני לא טועה. ואז מגיע אליי טנדר לבן. בחור במדי צה"ל מסמן לי לא לירות. חבר מהכוח שלי צועק שזו לוחית פלסטינית, ואני מבין שמדובר במחבל".
"נפתחת אש מהרכב לכיווננו, ואנחנו יורים עליו עד שנזרק לכיווני רימון. אני קופץ מאחורי איזה רכב שעמד שם. אני ממשיך לירות עד שיוצא עוד מחבל מהמושב האחורי עם עוד רימון ביד. כשהוא מנסה לזרוק את הרימון, אנחנו יורים לכיוונו, והרימון מושמט בתוך הרכב ומתפוצץ".
שלומי: "חברתי לכוח שניסה להגיע לישראל. שמעתי שהוא כמעט בלי כדורים בנשק. בדרך ראיתי מיגונית מעלה עשן, בחור קפץ לעברנו מהשיחים וקרא לעזרה. הסתכלתי על המיגונית, והבנתי שכנראה אני הראשון שמגיע לפה"
"נכנסתי למיגונית. חושך. הקירות שחורים. הדלקתי פנס וראיתי את הזוועות הכי גדולות שראיתי בחיים. ערימה של גופות. בסוף המיגונית, צמוד לקיר, שתי בנות מתחננות לעזרה, קבורות מתחת לגופות באפיסת כוחות. טיפסתי מעל הגופות, הגעתי אליהן. אחרי שהוצאנו משם תשעה פצועים, נכנסתי עוד פעם אחת כדי להבין אם יש עוד חיים. שאלתי, צעקתי: 'יש עוד מישהו בחיים', 'תנו לי סימן, תזוזה, או כל דבר כדי שאני אוכל להוציא אתכם החוצה'. אבל אין קול ואין עונה, רק ריח שרוף".
"כנראה שנזרקו חמישה רימונים פנימה, יחד עם ירי בלתי פוסק של המחבלים. אני מעריך שלא נהרגו רק מהירי, אלה גם מחנק. אחרי שפינינו את הפצועים, פנה אליי קצין מהיחידה ואמר שאנחנו צריכים לנסוע לבארי, שמתחננים שם לכוחות. ניסינו להגיע לאזור דרך השטח, והגענו לשטח מסיבת הנובה. ראינו המון גופות של אנשים שניסו לברוח ונורו. קיבלנו מיקומים מדויקים של אנשים שהתקשרו מתוך היערות והגענו לחלץ אותם. נסענו איתם במהירות לצומת אורים, שם היה חפ"ק משטרתי".
"בערב חזרתי לתחנת אופקים, שם פגשתי את ישראל לראשונה מהבוקר. נשארנו שם בלילה, קיבלנו משימה לשמור על המחבלים שנעצרו במהלך היום. בבוקר ישראל שחרר אותנו ללכת הביתה להתרענן. אבל אנחנו הלכנו לנחם את משפחות השוטרים שנהרגו".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
