ב-2006 נדחו על חודו של קול העתירות נגד הוראת השעה של חוק האזרחות שהתקבלה שלוש שנים קודם לכן. 11 שופטים עליונים (למעט השופט חשין המנוח), סברו שהחוק פוגע בזכות החוקתית לחיי משפחה ולשוויון. חמישה מהם קבעו שהפגיעה מהחוק עולה על הנדרש ויש לבטלו. ששת השופטים הנותרים סברו שהפגיעה ממנו לא עולה על הנדרש באופן המצדיק את ביטולו. שופטי הרוב השתכנעו שהחוק נועד לתכלית ראויה ומטעמי ביטחון, בעיקר נוכח גל הפיגועים שהכה ברחובות ישראל באינתיפאדה השנייה. השופט חשין המנוח, שהוביל את דעת הרוב, הסתמך על מידע שנמסר על ידי גורמי הביטחון ולפיו פועלים ארגוני טרור לגייס לשורותיהם כאלה שקיבלו אשרות שהייה בישראל. הנושא נידון פעם נוספת ב-2012 וגם אז העתירה נדחתה.
השבוע צפויה הכנסת להכריע בסוגיית הארכת הוראת השעה. סביר להניח שאילו אותם שופטים היו דנים היום בתוקפו של החוק על רקע שיקולי הביטחון, הם לא היו ממהרים להכשיר אותו, נוכח הפגיעה הבלתי אנושית בשוויון ובזכות החוקתית לחיי משפחה, בעיקר משום שגל הפיגועים הרצחני ההוא חלף. החוק, שתכליתו המקורית הייתה למנוע השתקעות נשים פלסטיניות בישראל מטעמי ביטחון, התחלף עם הזמן עקב פיחות השיקול הביטחוני, והפך להיות כזה שתכליתו למנוע את הריבוי הדמוגרפי של אזרחי ישראל הערבים.
אבל הערבי אזרח ישראל לא צריך להיות שונה מהיהודי הישראלי, שיכול לבחור את בת הזוג מכל קצוות העולם. וכמו שישראל שייכת ליהודים החיים בה, באותה מידה היא שייכת גם לאזרחיה הערבים, תושביה המקוריים של ארץ זו. כמו שעולה חדש יכול להביא עימו את זוגתו, שלעתים יהדותה נתונה בספק, מדוע למנוע זאת מהאזרח הערבי?
בשנים האחרונות נשכחה מגילת העצמאות מהתודעה הקולקטיבית של היהודים בישראל, ובמקומה הצליחו ממשלות הימין לשתול בתודעת תפיסות המצדיקות בידול ואפליית הערבים עד שאלה הפכו למובן מאליו
התערבות המונעת איחוד בין בני זוג עקב שייכותם לבני לאום מסוים היא פגיעה מחרידה ובלתי מוסרית בחיי הפרט. בפועל, היא קובעת לבן הזוג במי להתאהב ועם מי לחלוק את שארית חייו. מה שמתחיל במניעת איחוד משפחות של ערבים מטעמים דמוגרפיים, עלול להסתיים בהגבלות חמורות הרבה יותר.
ראוי לכל אלה התומכים בחוק, ושרבים מהם "תורתם אומנותם", לזכור את מה שציוותה עליהם התורה היהודית: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", ואת מה שנכתב בספר דברים (י, יח): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
תמיכה בחוק מספקת בידי העולם עוד ראייה חותכת לכך שבישראל קיים משטר אפרטהייד המבחין בין דם לדם. מגילת העצמאות, שהניחה את הבסיס הערכי של מדינת ישראל, קבעה שהיא צריכה להיות מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ושהיא תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. אלא שבשנים האחרונות נשכחה מגילת העצמאות מהתודעה הקולקטיבית של היהודים אזרחי ישראל, ובמקומה הצליחו ממשלות הימין לשתול בתודעת הציבור תפיסות המצדיקות בידול ואפליית הערבים עד שאלה הפכו למובן מאליו.
(צילום: אבי חי)
יש להניח שהנתונים שהצטברו אצל גורמי הביטחון הוכיחו כי שיקולי הביטחון שהצדיקו כביכול את חקיקת החוק אינם רלוונטיים עוד בימים אלה, ויהיה להם קושי לבסס זאת בנתונים מספריים. כל שנותר בפני המצדדים בחוק הוא השיקול הדמוגרפי, שאותו ממילא יכלו הערבים – לו באמת רצו - לעקוף על ידי הגדלת הילודה.
מי שמשחק באש עליו להיזהר ממנה. הכוויות שייגרמו לו עלולות להיות כואבות יותר מההנאה שציפה להפיק מהמשחק. ככל שתמשיך המדינה ללחוץ את הערבים לקיר, ככל שיתרחב מעגל הבידול והטינה, כך ירחק היום שבו תתגשם נבואת הנביא ישעיהו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".
מאידך, ככל שישראל תפתח את לבה המוסרי הערכי, תוך שמירה על ביטחונה כמובן, וככל שתעמיק תחושת השייכות של הערבים בישראל למדינה, תתעצם עמה גם הנכונות שלהם לפעול למען בניין המדינה ושגשוגה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
