במשך שנים רבות המערכת הבינלאומית נרמלה את חמאס. הוא הפך להיות שחקן מדיני לגיטימי. בכיריו טסו למוסקבה לפגישות. הם התארחו בקטאר וקיבלו את תמיכתה; ביד אחת פריז סן ז'רמן, ביד השנייה שיחות עם ארגון רדיקלי ששואף להשמדת מדינה. ואזרחיה. ועל מה נלין? המנרמלת הגדולה ביותר של חמאס הייתה כמובן ישראל. במשך שנים רבות ירושלים ויתרה על כל ניסיון להחליש אותו לטובת הרשות הפלסטינית. הקונספציה שהכתיב בנימין נתניהו, שאליה הצטרפו בצלאל סמוטריץ' ואחרים, הייתה שחמאס כה קיצוני, כה זדוני, עד שהפיצול בין הרשות לרצועה משרת את ישראל. כיצד? הוא דוחה את האפשרות של פרטנר פלסטיני מאוחד שיכול לנהל מו"מ עם ישראל לוויתורים מדיניים. בזמן הזה, חמאס צפה. ארב. התכונן.
התקשורת הבינלאומית הבינה את המסר הישראלי והאזורי. היא חזתה בעסקת חילופי שבויים, סבבי לחימה והפסקות אש. חמאס שיטה בישראל, וישראל נתנה רושם שאפשר להגיע איתו ל"הסדרה". אם ישראל מדברת - דרך צד שלישי - עם חמאס, מדוע שהתקשורת הבינלאומית תתייחס אליו אחרת?
יש תשובות קשות לשאלה הזו. עיתונאים אמורים לשפוט דברים כפי ערכם. חמאס השתלט על רצועת עזה בפוטש צבאי. הוא רצח פלסטינים רבים והשתית דיקטטורה איסלאמית. הוא פתח, שוב ושוב, בסבבי לחימה נגד ישראל. העיתונאים לא באמת עסקו בסגר ("המצור") שהוטל על הרצועה, אלא ברצונו של חמאס להגיע להישגים אחרים, בעיקר כחלק מ"חזית ההתנגדות" נגד מדינת ישראל.
הרבה קונספציות נשברו ב-7 באוקטובר. רובן היו של ישראל. הקונספציה שאפשר "להסדיר" יחסים (שכו-לם היו שותפים לה) מול יחיא סינוואר, הקונספציה שצה"ל יוכל להתמודד היטב עם כל התקפה של חמאס, הקונספציה שיהיה לנו מודיעין טוב. או מודיעין בכלל. הזעם הישראלי על התקשורת הבינלאומית נובע מכך שחלקה, למרות הזעזוע שהביע ממעשי הטבח הנוראיים, לא ויתרה בעצמה על הקונספציה שלה. מהי? שזה סכסוך בין "שני צדדים". שאפשר לצטט את צה"ל ואז להביא את "עמדת חמאס", כאילו לא מדובר היה בארגון פנאטי, רצחני ואכזר. בדאעש של רצועת עזה. שקרים הם לחם חוקו.
אני עוקב שנים רבות אחרי תקשורת בינלאומית, בין היתר כעורך חדשות חוץ בשעתו. כאשר מסקרים סכסוכים בינלאומיים, שההקשר שלהם מורכב ועמוס, עיתונאים זרים עושים טעויות טיפשיות (זה נכון גם לגביי). הם לא מדייקים. הקהל שלהם רוצה "טובים" ו"רעים". רוב הכתבים מגיעים לישראל לזמן קצר בלבד; כאשר הדרמה תשכך, או תתמשך, הם יצנחו במקום אחר. ממילא האנשים האלה הם זרים עבור הקהל בבית.
כל הדברים האלה לא יכולים, ולא צריכים, להסביר את הדרך שבה גופי תקשורת רציניים נוהגים בחמאס. אם הייתה להם, ולמדינת ישראל, אשליה כאילו חמאס התמתן - גילינו את האמת המזוויעה לפני שבועיים. כפי שלא מקבלים הודעות דובר מדעאש, אל-קאעידה או ג'בהת אל-נוסרה, כפי שרואים בהם שקרנים בעליל, כך צריך היה לנהוג בחמאס. העיתונות המערבית יודעת לנהוג כך בקרמלין של ולדימיר פוטין.
נדב אילאביגיל עוזימאיזושהי סיבה, האסימון לא נפל לה אחרי 7 באוקטובר. הנה האסימון: סינוואר הוא אוסמה בן לאדן. המצוקה של פלסטינים, עוולות הכיבוש, ההקשר של סכסוך לא נגמר - כל אלה לא מעניקים לגיטימציה או אמינות לארגון פונדמנטליסטי אלים. אגב, זה לא קשור לנוכחות בשטח. עיתונאים זרים שפועלים ברצועה לא יכולים למתוח ביקורת אמיתית על שלטון חמאס. הם ייזרקו מהרצועה והם יודעים זאת. כל הסיסמאות על "להיות בשטח" ו"לוודא בעצמך" לא תקפות במציאות של דיקטטורה פנאטית.
אחרי שאמרנו את זה, ישראלים שמותחים ביקורת על עיתונות בינלאומית צריכים להיזהר מייחוס כוונות אפלות למדווחים. מדובר בדרך כלל בבורות, או יכולת מקצועית מוגבלת, ולא באנטישמיות. לפעמים, מדובר בעיקרון: לעתים קרובות ידווח על פיצוץ או פיגוע, ואף שברור מי המפגעים, כלי התקשורת בעולם יימנעו מקביעה מובנת מאליה עד שהצד שאחראי לכך לוקח אחריות. זו זהירות מופרכת ומופרזת לעתים, אבל היא עדיפה בהרבה מאשר קביעה שקרית, מסוכנת וחפוזה שצה"ל הפציץ בית חולים בעזה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
