ניבה ושי ונקרט, הוריו של עומר (22) שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים, פנו לצלב האדום שלושה ימים בלבד אחרי אירועי 7 באוקטובר. "יצרנו איתם קשר אחרי שיצאנו מההלם, אבל רק בסוף השבוע שעבר התקשרו אליי וביקשו להיפגש", מספרת ניבה. "בחודשיים האלו ניסינו בכל מיני צינורות להעביר להם את התיק הרפואי שלו, אבל עד עכשיו הם לא יצרו איתנו קשר, הגיבו, כתבו או אמרו שום דבר".
הכותרת
כך הגיעו לוחמות צה"ל ללב עזה
26:44
עומר סובל מקוליטיס, מחלה כרונית שעלולה להיות מסכנת חיים, והוא נוטל תרופות על בסיס יומי כדי לאזן אותה. מאז שנחטף מנהלים הוריו מאבק כפול - להעביר אליו את הטיפול שלו הוא זקוק ולשחרר אותו מהשבי. "הפגישה עם הצלב האדום הייתה מאוד מוזרה", סיפרה ניבה. "אבל הדבר המוזר ביותר היה שהם הזמינו אותי לפגישה היום והם אמרו לי מלכתחילה שאני לא אביא את התרופות של עומר, כי כרגע אין להם גישה לחטופים, ובעצם אין לי למה להביא אותן".
האם אמרה עוד: "בחלק הראשון של הפגישה ישבנו איתם ועם עוד משפחה נוספת, והם תיארו איזה מהלכים הם עושים כדי לנסות להגיע לחטופים, סיפרו על שורה של דברים שהם ביקשו מחמאס - לשחרר אותם, להיפגש איתם, מידע עליהם, וכל התשובות נענו בשלילה. הם אפשרו לנו לשאול שאלות - שאלנו אותם למה הם לא נעזרים באונר"א? למה הם לא נעזרים בעוד ממשלות או מפעילים לחץ כדי שיאפשרו להם לפגוש את החטופים? הם ענו שהם עושים ועשו הרבה פעולות וימשיכו לעשות, אבל הם לא מצליחים כרגע וזה לא מסתייע.
"בחלק השני מילאנו איתם ביחד דף מידע, טופס כזה, שכלל פרטים מאוד בסיסיים. לא היה באף חלק שלו מקום למלא את מצבו הרפואי של עומר. זה היה לא ברור. אני חושבת שהפגישה הגיעה אחרי שהם חטפו ביקורת מאוד נוקבת בתקשורת. הביטוי שהם 'חברת הסעות' ולא יותר מזה. אני חושבת שאחרי זה הם החליטו לפגוש את המשפחות. אני לא מצליחה להבין מעבר לזה מה הייתה המטרה. הם לא שאלו אותי מה מצבו הרפואי, מה הצרכים שלו, איזה תרופות הוא מקבל, איך הוא נכנס לשם. אבל הם כן סיפרו שהתפקיד שלהם לא פשוט, ושקולגות שלהם נפגעו שם. במילים אחרות הם ניסו לומר שהביקורת לא מוצדקת".
ריאיון עם ניבה ונקרט ב-27 בנובמבר
(צילום: איציק חנית)
ניבה אמרה עוד: "הרגשתי שנכנסתי לשם כמו שבאתי, אין לי שום ציפייה מהם שמשהו יבוא מהכיוון שלהם. אני לא מאמינה שיש להם איזשהו כוח, רצון או השפעה. אם יפתחו להם את הדלת הם ייכנסו, אבל הם לא ינסו לשבור אותה. הם לא יתאמצו לעזור לנו. אנחנו נמצאים בטירוף הזה כבר 60 יום, ואנחנו עושים מלא פעולות, ואני אמשיך לעשות כל מה שיגידו לי שיש סיכוי, גם קטן, להחזיר אותו. כדי לשמור על עצמי אני נכנסת לכל פעולה כזו עם מעט מאוד ציפיות, אומרת לעצמי שמקסימום זה יצליח ואני אופתע לטובה".
"קוליטיס זו מחלה קשה מאוד", היא מדגישה. "זו דלקת מאוד חריפה במעיים, כאבי תופת. בלי תרופות היא עלולה לגרום לנמקים, ובמצבי קיצון יש אנשים שכורתים להם את המעי ושמים סתומה. זו מחלה מאוד מסוכנת וכשהיא לא מטופלת היא עלולה לגרום למצב מסכן חיים. החרדה שלנו ב-60 הימים האלה והטירוף שאנחנו עוברים זה שאנחנו נדרשים להציל את עומר פעמיים, פעם אחת מהמחלה שלו, ופעם אחת מהשבי. אין לנו טיפה של שקט מהדאגה, אנחנו חרדים לגורלו. מהרגע שהתחילו שחרורים אנחנו אפילו יותר בלחץ כי ראינו חטופה שלא קיבלה את התרופות שלה ויצאה במצב קשה. שמענו עדויות של אנשים שחזרו מהשבי שהם לא מקבלים תרופות, תיאורים שאם נתנו תרופות אז לא מדויקות. אני לא יכולה לדמיין אפילו מה הבן שלי עובר שם, זו מחלה שגורמת לסבל רב רק אם היא לא מאוזנת".
