לדבריו של מרן הראשון לציון על שלילת גיוס בני הישיבות ועל האיום בירידה מהארץ חובה להגיב בכמה מישורים, האישי, ההלכתי והרציונלי.
במישור האישי דבריו מכאיבים מאוד. בני, הי"ד, כמו מאות ואלפי חיילים כמוהו, מסרו את נפשם מתוך אמונה צרופה באלוקי ישראל, מתוך לימוד תורה לשמה ומתוך הקפדה על המצוות קלה כבחמורה. שותפו של הרב יוסף לכס הרבנות הראשית, הרב דוד לאו, קצין ורב צבאי בחיל המודיעין, אמר בשבעה שבני וחבריו יושבים יחד עם רבי עקיבא וחבריו מהרוגיי המלכות שמסרו נפשם על קדושת השם וקדושת עמו.
מדוע אם כן לפגוע בזכרם של הנופלים ובמשפחותיהם על ידי מצג שווא כאילו השירות הצבאי איננו עולה בקנה אחד עם נאמנות לחיי תורה? התשובה תהיה, והיא כבר נשמעת בתקשורת, שמכיוון שאין דנים אדם בשעת כאבו ואבלו, לטיעון הזה אין צורך בתגובה מנומקת.
במישור ההלכתי הטיעונים מנגד גם נופלים. וזאת למרות שהחובה ההלכתית של פיקוח נפש איננה מהנושאים המורכבים שדורשים פענוח מעשי על ידי גאוני ההלכה כשהסכנה ברורה ומיידית. אפילו על ספק פיקוח נפש של אדם אחד, אלף איש חייבים לחלל את השבת, ועל פיקוח נפש ודאי, ועוד של אומה שלמה, לא כל שכן? זו השאלה הרטורית ששואל משה רבנו את בני גד ובני ראובן כשהם דורשים להישאר מעבר הירדן. "אחיכם יבואו למלחמה ואתם תישבו פה?" אין פיסוק או ניקוד בתורה ונדמה שלפעמים יש הקוראים את המשפט הזה לא כשאלה אלא כאמירה. ולא היא, לא רק בגלל המסורת, אלא מכיוון שהדעת לא סובלת אותו. הרי לא יעלה לדעת שאתם תשבו פה, זה כל כך פשוט שזה לא על אחיכם בלבד להילחם, זה מוסר אלמנטרי.
ותשובתם? כנ"ל. פשוט וברור. באמת זה לא עלה על דעתנו לא להילחם יחד עם אחינו. ההפך הוא הנכון הם עונים: "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר הביאנום אל מקומם....לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו." לא להתגייס, לא הייתה אופציה, לא לשואלים ולא למשיב. אבל גם טיעון אלמנטרי זה יידחה לא מתוך התמודדות אמיתית עם הטקסט אלא מתוך אמירת ביטול שגם מרן יודע את המקורות האלה.

הראשון לציון של מדינת ישראל מאיים בירידה מארץ ישראל?

אולי זה דווקא הטיעון הרציונלי הוא המשמעותי ביותר, והוא לא נוגע לעניין הגיוס, אלא לאיום הירידה מארץ? צריך באמת לעצור רגע כדי לקלוט את משמעות המילים: הראשון לציון של מדינת ישראל מאיים בירידה מארץ ישראל?
בחיפושו אחרי אקסיומות שינחו את החברה המודרנית מבחינה מוסרית קבע הפילוסוף עמנואל קאנט את הכלל שכול אדם צריך לשאול את עצמו: מה יקרה אם כולם יעשו את מה שאני הולך לעשות? החברה תתקיים או לא? והילד שואל, ומה יהיה עם המדינה אם כל מי שלא אוהב משהו מסוים פשוט יקום וילך? חלק ממתנגדי הרפורמה המשפטית למשל כבר קדמו לרב יוסף. איימו שלא להתגייס, למשוך את השקעותיהם הפיננסיות ולעשות רילוקיישן.
אם ניקח את דוגמתם וכול מי שמרגיש נפגע ממשהו לא לרוחו יקום וילך, נמצא את עצמנו מהר מאוד מבקשים ממנסור עבאס לכבות את האורות בנתב"ג עם המראת מטוס אל-על האחרון.
מתיישבי יו"ש יעזבו את הארץ אם לא נספח, ומתנגדם יעזבו אם כן נספח. אלה שרוצים תחבורה ציבורית בשבת יעזבו אם אין, ואלה שלא רוצים יעזבו אם יש. שבת, כשרות, איראן, סל התרופות, נישואים אזרחיים, הרשימה עוד ארוכה. לא חסר לנו על מה לריב ועל מה לעשות ירידה.
חוסר היגיון גם חוצה יבשות. לאן בדיוק ירד הראשון לציון כדי לשמור על היהדות? חזרה לעיראק, שגזרה גזר דין מוות על כל אזרח שייפגש עם יהודי? או לארצות הברית, איפה שאחוז נשואי התערובת כבר חצה את ה-60%? אין מקום יותר בטוח ליהדות מאשר ארץ ישראל.
לאור שתיקתם של המתיימרים לייצג את החיילים המהדרים את התורה בשירות צבאי אני רק מדמיין מה הייתה תגובתו של מורי הרב חיים דרוקמן, מנוחתו עדן, לגבי האיום לרדת מהארץ
לאור שתיקתם של המתיימרים לייצג את החיילים המהדרים את התורה בשירות צבאי אני רק מדמיין מה הייתה תגובתו של מורי הרב חיים דרוקמן, מנוחתו עדן, לגבי האיום לרדת מהארץ. הוא פעל כל חייו לחיזוק מעמדה של הרבנות הראשית מתוך אמונה גדולה במוסדות המדינה היהודית המתחדשת בארץ ישראל. הרב דרוקמן ז"ל לא היה שותק, המאזין עם זיכרון טוב, יכול עוד לשמוע את קולו הצרוד והכל כך כן, זועק מתוך כאב עמוק את האמת הפשוטה, לארץ ישראל עולים וממנה לא יורדים.
יחיאל לייטריחיאל לייטרללא
ולמי שהרב דרוקמן השאיר עליו פחות רושם, אפשר למצוא מזור לדברים המכאיבים של הראשון לציון דווקא בפסק הלכה של אחד מקודמיו הבולטים ביותר בתפקיד הראשון לציון. וכך פסק אביו, הרב עובדיה ז"ל: "זו חובה מוחלטת על כל אחד שירא את דבר אלוהים ומצוותיו לעלות לארץ ישראל, במיוחד בימינו",
בניחוח קנטיאני נוכל לסכם, שאם כל אחד יעשה כמו החובה שהכתיב הרב עובדיה, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב.
ד"ר יחיאל לייטר הוא אסטרטג מדיני ועמית בכיר בפורום שילה. הוא יוזם, יחד עם תת־אלוף (במיל') דדי שמחי, מיזם של אחדות בעם. בנו, רב־סרן משה ידידיה, נפל עם עוד שלושה מחבריו כשפיקד על פלוגת החוד של חטיבת "חיצי האש" 551, בלחימה בעזה
פורסם לראשונה: 20:12, 11.03.24