4 צפייה בגלריה
המחאה המתעצמת אינה נוגעת רק לחקיקה. ההפגנה נגד המהמפכה המשפטית תל אביב, בשבת
(צילום: גיטי פלטי)
בשלב זה כבר ברור, או צריך להיות ברור, שהמחאה המתעצמת אינה נוגעת רק לחבילת החוקים שעתידה לשנות את שיטת המשפט הישראלית. ככל שמערך המילואים נעשה מרכזי יותר בפעילות המחאה, כך יש להבין שגם אי-השוויון בנטל הוא חלק בלתי נפרד מהכעס של המוחים, שנושאים על גבם את נטל השירות לצד התמודדות עם יוקר המחיה, גידול ילדים ועוד.
לכן גם אם מחר בבוקר הייתה מושגת פשרה כלשהי על הוועדה למינוי שופטים, לדוגמה, זה לא מבטל את הצורך הבהול לבצע גם שינוי משמעותי במתווה השירות, כך שהנטל יתחלק באופן פחות קיצוני, ובעיקר יתגמל את התורמים לעומת שני המגזרים הבולטים בצד השני של המשוואה – הערבים (שאינם בשלטון) והחרדים - שנציגיהם דורשים פסקת התגברות, כדי להנציח בחוק את הפטור מגיוס לצד חוק שיעלה על נס את לימוד התורה.
הפגנת מילואימניקים מול ביתו של יואב גלנט
(צילום: מחאת המילואימניקים אחים לנשק)
כדי להבין את גודל המשבר ואת העומס המוטל על מעטים, צריך לצלול לנתונים פשוטים, נטולי ספינים ופוזיציה: מבין מחויבי הגיוס לצה"ל בשנתון האחרון, שאינם כוללים את ערביי ישראל אבל כן את הדרוזים, כ-32% לא מתגייסים. כן, אחד מכל שלושה. מחציתם עושים זאת באמצעות פטור "תורתו אומנותו", וקצב גידול המשתמשים בסעיף זה עומד על 0.25% בשנתיים. אם מצרפים לכך את נתוני הדמוגרפיה, לא צריך דוקטורט במתמטיקה כדי להבין את ההשלכות.
יתר סעיפי מתן הפטור, כגון אי-עמידה ברף גיוס, אי-התאמה ומגורים בחו"ל, נותרו יציבים ונמוכים: סביב שני אחוזים. עם זאת, נרשם זינוק דרמטי בחמש השנים האחרונות במתן פטור על רקע נפשי - מארבעה לשמונה אחוזים - שמסתתרים תחת הסעיף "פטור רפואי", שעומד על כ-9.5%. זהו נתון חריג, שמתפלג באופן לא זהה בין גברים לנשים. בקרב נשים הפטור על רקע נפשי עומד על 3.5% בלבד, אבל יש לזכור שלגברים אין אפשרות להוציא פטור באמצעות הצהרת דת. לכן, הפער בסעיף הנפשי בין גברים לנשים עשוי ללמד שלא כל מקבלי הפטור אכן ראויים לו, אלא מסתייעים בתעשייה שצמחה מחוץ לצבא, וכוללת קב"נים לשעבר ועורכי דין שמספקים חוות דעת מתאימות תמורת אלפי שקלים.
4 צפייה בגלריה
החרדים דורשים פסקת התגברות כדי להנציח בחוק את הפטור מגיוס. גפני וגולדקנופף
(צילום: רפי קוץ)
עם זאת, מצב המתגייסות טומן בחובו קטסטרופה גדולה בהרבה: 45% לא מתגייסות. כ-80% עושות זאת באמצעות הצהרת דת, שאותה ניתן לקבל בקלות והיא מנוצלת היטב גם במגזר החילוני, כפי שניתן להבין מנתוני הגיוס בבתי ספר חילוניים. וזאת דווקא כשמספר הצעירות הדתיות שמתגייסות עולה, למרות ניסיון של גורמים כאלה ואחרים למנוע זאת. אם זה לא מספיק, חשוב לציין שממוצע הנשירה השנתי במהלך השירות הצבאי עומד על 15 אחוזים.
ומה עם המילואימניקים, שאת חלקם שלחו לעזאזל? את הנטל נושאים אותם מעטים שהתנדבו לשירות קרבי ו/או משמעותי מסוג אחר - כ-5% מתוך המאגר. בפועל, רק אחוז אחד משרת באופן פעיל מדי שנה. לכן אין פלא שלאותם אנשים, שגם נושאים בנטל המיסים, פשוט נשבר. לא יעזור לשופרות: הם באמת מגיעים מימין ומשמאל. ואחרי שעסקנו כאן השבוע בהרחבה בבעיית סירוב הפקודה, שעלולה להגיע מכל הצדדים, נכון לפתור את המצב הנוכחי שבו מעטים קורסים תחת האלונקה.
הטרגדיה היא שפתרונות לא חסר. בצמרת הצבא דנו כבר כמה פעמים במתווה שירות שבו כל בני ובנות הנוער בישראל, כולל ערבים וערביות, יעברו תחת "הבקו"ם הווירטואלי" של צה"ל, כלומר לצבא תהיה זכות בחירה ראשונה לפי צרכיו, לרבות שירות קרבי וטכנולוגי, מה שיקנה תגמול הוגן וכן עדיפות מהותית (כגון הנחה ברכישת דירה או הקלות מס) בתום השירות. מי שלא ייקלט יחויב בשירות אחר בשלל ארגונים שזקוקים לכך: מגן דוד אדום, זק"א, בתי חולים וכמובן המשטרה, שנאנקת תחת מצוקת כוח אדם קשה.
אבל לשם כך, הצבא חייב להפסיק עם העמדת הפנים ולהודות ביושר: "צבא העם" שינה את פניו, וכדי להציל את הרעיון הזה צריך להכיר בעובדה (הידועה לכל הצבא) שלא באמת צריך לגייס את כולם: גם כיום הצבא מסוגל לשחרר הרבה מאוד חיילים וחיילות מבלי לפגוע כלל בכשירות, וגיוס חרדים על כל המשתמע (תשלום נוסף לבעלי משפחות, הכשרה והתאמה סביבתית לאורח החיים החרדי) מביא יותר כאבי ראש מאשר תועלת. סביר להניח שזה גם יכריח את נבחרי הציבור החרדי לבחור בין שותפות מלאה בסיפור הישראלי, לבין הגברת הסיכוי להתנגשות. ככה, בכל אופן, זה לא יכול וגם לא צריך להימשך.
