בליל ה-30 במרץ 2007 נעלמו עקבותיה של דנה רשפי, צעירה ישראלית בת 25 מחיפה, במהלך טיול קצר במקסיקו. מה שתוכנן כחופשה בת עשרה ימים בלבד, הפך לאחת התעלומות המטרידות ביותר של נעדרים ישראלים בחו"ל. 17 שנים חלפו מאז, ומשפחתה עדיין מחפשת תשובות.
"דנה הייתה דעתנית מגיל צעיר, עם אופי מיוחד משלה", מספרת אחותה דלית רשפי תור (57). "היא הייתה יפהפייה שכיכבה בפרסומות של ענבי טלי, אבל מעבר ליופי החיצוני הייתה נשמה מיוחדת. מוכשרת באנימציה ובדיבוב, אהבה מוזיקה והכירה להקות ומוזיקאים. מגיל צעיר היא בחרה להיות צמחונית, הייתה רגישה לזכויות בעלי חיים, רצה בנבחרת הדר יוסף. היא הוציאה שיר בשם 'תנו לגדול בשקט', ביימה קליפ, והייתה מלאת תשוקה ליצירה".
ההחלטה ספונטנית ששינתה הכול
דנה בכלל לא תכננה להגיע למקסיקו. "דנה נסעה במקור לארצות הברית לחודש, לבדוק אפשרויות לימודים בתחום האנימציה", מספרת דלית. "בלוס אנג'לס, אצל קרובי משפחה, היא ראתה מודעה בעיתון על 'דיל' לקנקון ולאתרי המאיה. היה לה כרטיס חזרה לניו יורק שבוע אחרי שנעלמה".
רשפי, בעלת אזרחות ישראלית וגרמנית, הגיעה לקנקון ב-26 במרץ. ב-28 במרץ היא שלחה את המייל האחרון למשפחתה: "נחתתי בקנקון והגעתי להוסטל ממש נחמד", כתבה, "פגשתי אנשים מאוד נחמדים – שני צרפתים וגרמני. יצאתי עם הגרמני לחקור את החופים המרהיבים של קנקון". למייל צירפה מספר תמונות, ולא היה בו כל סימן למצוקה.
יומיים לאחר המייל האחרון, ב-30 במרץ, עלתה רשפי על אוטובוס לכיוון העיירה טולום. בתחנת פלאיה דל כרמן הצטרפו שלושה גברים והחלו לשוחח עימה. בהגיעם לטולום, הזמין אותה אחד מהם, מתיו וולשיו האמריקני, להשאיר את חפציה ב"חושה" ששכר במלון "הים הקריבי". השלושה הציעו לה להצטרף אליהם למועדון "מזנין", שם התקיימה הופעה באותו לילה.
כשבועיים אחרי היעלמותה של דנה, הוריה, ששהו אז בטיול באזורי טבע בארגנטינה, קיבלו מייל מסתורי מוולשיו. "הוא כתב שהתיקים של דנה אצלו ב״חושה״ על החוף, שהיא קמה בבוקר ואמרה שהיא הולכת לראות את העתיקות של המאיה, ולא חזרה", משחזרת דלית, שקיבלה את הבשורה באמצע חגיגות יום הולדתה ה-40.
שלושה חשודים, אפס תשובות
בתיק שהשאירה דנה נמצא יומן מפורט שתיעד את חייה ואת ימיה האחרונים. דרך דפי היומן התגלו פרטים חיוניים על הגברים שפגשה. בהמשך, דמותו של וולשיו התבררה כמטרידה במיוחד. החקירה העלתה כי היה לו עבר פלילי הכולל סחר בסמים והאשמות באונס. ימים לאחר ההיעלמות, כשהבין שמחפשים אחריו, מיהר לטוס חזרה לארצות הברית.
החשוד השני, אוסקר גרנלי, אזרח נורבגי, נצפה במצלמות האבטחה של המועדון יושב עם דנה בהופעה. לפי עדות של תיירת ישראלית שנכחה במקום, הוא נראה עוזב עם דנה את המסיבה ב-1:30 בלילה, מחבק את כתפה ואומר "קאם און בייבי". גרנלי, שנחשב לאדם האחרון שראה את דנה, חי כיום גם כן בארה״ב. חברו, גארי אלמדל, נשאר במקסיקו והשתקע בטולום.
המשפחה, שסירבה להרפות, שכרה חוקרים פרטיים שהצליחו לאתר תמונות מהמסיבה ולמקד את החשד בשלושת הגברים. אך החומרים שנאספו - תמונות מהמסיבה, ועדים ישראלים שהיו במקום - מעולם לא נחקרו על ידי המשטרה המקומית, שדחתה את הממצאים בטענה שהושגו באופן פרטי.
חקירת ה-FBI הסתכמה בשיחה קצרה עם וולשיו, שבחר לשמור על זכות השתיקה. הנורבגים כלל לא נחקרו - כאמור, טעות בירוקרטית אבסורדית גרמה לכך שזוהו כשוויצרים ביומנה של דנה.
במקביל, הופעל כל כוח אפשרי - משרד החוץ, נספח צבאי, צוותים מחברות הביטוח והמשטרה. המשפחה פנתה לשר החוץ דאז, הפעילה את האינטרפול, ושלחה מיד דגימות DNA. נערכו חיפושים בסיוע כלבים משטרתיים, הופצו פלאיירים, ונתלו שלטי חוצות. הם פנו למושל מקסיקו, לנשיא, גייסו קהילות יהודיות, חברות ישראליות ואנשי עסקים. כל זאת, ללא הועיל.
אזור שאפשר להעלים בו מדינה
בספטמבר 2013, שש שנים אחרי ההיעלמות, חשבה המשפחה שאולי יש תקווה חדשה. הקונסול הישראלי ונספח משרד הביטחון נפגשו עם ראש יחידת הנעדרים של המשטרה הפדרלית המקסיקנית, סלומון בלטזר.
"המשטרה במקסיקו זו לא משטרה ממש", אומרת דלית. "נעלמים שם אלפי אנשים ביום, והם לא הבינו למה אנחנו עושים כל כך הרבה רעש. בכל פעם שהתגלתה גופה באזור, התעורר שוב הכאב. היו אנשים שאמרו לנו שראו או שמעו, אבל לא היה שום דבר קונקרטי. מה גם שלפני ההיעלמות דנה הייתה כל כך מעט זמן שם ולא הרבה אנשים הספיקו לפגוש אותה. שנה אחרי הייתה סופה נוראית באזור, והכל הושפע מזה. זה אזור שאפשר להעלים בו מדינה".
המשפחה שנותרה מאחור
"אני ואחותי ביקשנו את דנה ליום הולדת 15 שלי", מספרת דלית על הקשר בין האחיות. "בגלל פער הגילים התייחסתי אליה כמו אל אמא". הקשר המיוחד בין האחיות התבטא גם בהמשך, כאשר שנה אחרי היעלמותה של דנה, ב-2008, גם דלית וגם אחותה הביאו לעולם ילד שלישי.
"חווינו משברים במשפחה כי כל אחד מגיב אחרת", היא מודה. "אני השבתי על המיילים והתראיינתי לתקשורת, הגעתי לכל איש חשוב שיש. אחותי מופנמת יותר, ואחי גר בספרד. ההורים שלי, אי אפשר לתאר את הסבל שהם עוברים. יש להם ארבעה ילדים ופתאום ילד אחד איננו".
17 שנים אחרי, הכאב והתקווה עדיין מעורבבים זה בזו. "אם יש 'קלוז'ר', סגירת מעגל, את יודעת שהיה 'באד לאק'", אומרת דלית. "אבל כשאין את סגירת המעגל, את רואה מישהי שמזכירה אותה ואומרת 'וואו', או חולמת עליה, או שומעת על מקרים של אנשים שחזרו הביתה אחרי שנים".
החיסרון מורגש בעוצמה מיוחדת בתאריכים מסוימים - יום ההיעלמות, או יום ההולדת של דנה בסוף מאי. "אנחנו חושבים בת כמה היא היום, מה היא הייתה יכולה לעשות. כשחברות שלה מתחתנות ויולדות, כשהילדים מזכירים אותה ושואלים עליה. הפספוס הוא שאנחנו ממשיכים והיא איננה".
הטריגר האחרון היה ה-7 באוקטובר. "חוסר הוודאות של משפחות החטופים מטריף, ואני עושה מה שאני יכולה כדי לתמוך בהם", אומרת דלית. "מי שלא יודע מה קורה עם הילדים שלו, עם האחים שלו, עם הקרובים אליו - זה זוועת עולם.
לעולם לא מוותרים על התקווה
והחיסרון של דנה מורגש, ולא עובר, גם לא אחרי 17 שנה. "בשום אופן היא לא נעלמה מרצונה", דלית קובעת בנחרצות. "היא אהבה את החיים, היא אהבה את ההורים שלה אהבה גדולה, גרה איתם בבית ולא רצתה לעזוב. היא אהבה את האחיינים שלה. היא תכננה ללמוד. היא רק רצתה לנסוע לטיול קצר".
כתבות נוספות בסדרת הנעדרים
דניאל יצא לעשן ברמת אביב ג' - ולא חזר 10 שנים
אביב נעלם לפני 6 שנים - והשאיר מאחוריו את הכול
"תמיד יש תקווה, גם אחרי כל השנים האלה, לכן אני מתראיינת", אומרת דלית. "אולי מחר מישהו יראה את הכתבה וייזכר שראה בחורה במקסיקו, מבולבלת, לא זוכרת כלום". היא משתתקת לרגע. "אני לא נאיבית ולא מדמיינת, אבל נשארה רק התקווה הזו שיום אחד יקרה נס והיא תופיע. היה יכול להיות לה עתיד מזהיר, גם מקצועית, גם אישית ומשפחתית כאמא וכדודה. היו לה חיים שלמים לפניה.
"היא פגשה אנשים רעים במקום הלא נכון, והיא הייתה תמימה מדי כדי לזהות את הסכנה״, היא אומרת, ״היו פעמים שדמיינתי, שחלמתי שהיא חוזרת, שאני מחבקת אותה. בניגוד למשפחות אחרות שחוו משבר, פה לא היה שום משבר - היא רק יצאה לחיים, יצאה לעצמאות, וכל העולם היה מונח לרגליה. היא הייתה צריכה רק לבחור״.
