מפתיע בתעוזתו הביטחון העצמי שבו בעלי טורים, צייצנים ומפרסמי מודעות עלומי שם נוזפים ומאיצים ביו"ר העבודה מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ. הרי במציאות אין ולו בדל ראיה לכך שזה יועיל לעבודה, למרצ, או אפילו ל"גוש". העובדות: כשבוצע איחוד כזה, קיבלו שתי המפלגות יחד שבעה מנדטים. כשהתמודדו לחוד, בבחירות האחרונות - 13. גם בסקר האחרון של מנו גבע (חדשות 12), מביאות שתי המפלגות עשרה מנדטים כשהן מתמודדות לחוד, ותשעה כשהן רצות ביחד.
הדיבור הלוחץ, זעקות ה"הצילו את הגוש", שלא לומר הקמפיין הבוטה לאיחוד "הכרחי" ש"רק אגו", לכאורה, מונע אותו, ולא חלילה שכל ישר - כל אלה באים מבחוץ. ראשית, והמובן מאליו, מוטב שייאמר: יאיר לפיד הוא שרוצה בחיבור הזה, בעיקר משום שהוא יקל עליו לשתות מנדטים משתיהן.
שנית, וזה קשור, הקריאות מגיעות ממי שמתקשים להבין את הבייס של העבודה ומרצ נכון להיום. חלק ניכר ממצביעי העבודה מסתייגים ממרצ. נפשית, שבטית ואידיאולוגית. וזה הדדי לגמרי. למתבונן מבחוץ זה ייראה כניואנס אידיוטי. אבל לאנשים אידיאולוגים עד כדי כך שהם דבקים במפלגות שמאל, ולא נכנעים לקסם הנינוח של המרכז, מאוד מהותי אם המפלגה שלהם דוגלת בפתרון שתי מדינות לשני עמים בראש ובראשונה מסיבות פרקטיות, או בראש ובראשונה כי הכיבוש הוא אכזר. לאנשים אידיאולוגים, מיקום חשיבותן של זכויות הפרט מול מיקום חשיבותן של זכויות חברתיות הוא עניין משמעותי, כמו גם המקום שמקבל סדר היום הסוציאל-דמוקרטי. לא מבינים? סיכוי גבוה שאתם גם לא מצביעים מרצ או עבודה.
איחוד יקהה את רמת ההזדהות של מצביעי מרצ והעבודה עם מפלגותיהם. הוא עלול לדחות ולהבריח אותם. רוב המסתייגים יתפצלו בין לפיד לגנץ. בכל אחד מהשניים האלה יש מידה של אטרקטיביות למצביעי שמאל ציוני. גנץ הוא סוג של סמל שבטי, ולפיד הוא מועמד ראוי ומוכח לראשות ממשלה. מי שחושב שמצביעים ינהרו אל האיחוד הזה, שיקום.
ראש הממשלה לפיד מתחזק ובצדק. שנים שהוא ממעט לשגות, מפגין בגרות פוליטית ונוהג באחריות, לפעמים באלטרואיזם. כעת הוא חייב לוותר על משתה המנדטים. ממילא כבר ברור שלא גודלה של מפלגה קובע מי יהיה ראש הממשלה. שתי מפלגות ציוניות משמאלו רק יעזרו לו. שישתה קצת מהימין הרך. גם שם יש רל"ביסטים, מקצתם מחבבים אותו.
(צילום: סטס קופולו)
וכשישאלו אותו שאלה שכל יו"ר מפלגה מכיר, "אני מתלבט/ת בין עבודה/מרצ ובינך, מה לעשות?", מוטב שיענה: אין לי בעיה שתצביעו עבורן. המפלגות האלה חשובות לממשלה שארכיב, אני יודע בוודאות שהן יעמדו לצידי ולא יחברו לנתניהו". זו תשובה נאותה וגם מדויקת.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבי"ברגע האחרון תצעקו גוועלד, ואז אצביע לכם רק כדי להציל אתכם", רוטנים פה ושם. זו לא כזאת טרגדיה להציל מפלגה שחשובה לך. לא מכירה מישהו שהציל מפלגה שתיעב.
טרנדים בפוליטיקה מתכלים לפעמים במהירות האור, חילופי אופנות בזקנקנים מחווירים לעומתם. דוגמה טרייה היא הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, רגע אחד תקוות השבט, וברגע הבא תרומתו לגנץ אפסית. ככה זה. פוליטיקה היא אכזרית וגחמנית, ולפעמים המבחן האמיתי הוא היכולת לעמוד איתנה מול הרוח העזה של הטרנד. זה מה שמיכאלי עושה עכשיו. מדע זה לא. יש סיכון מסוים שזו שגיאה, וסיכוי גבוה יותר שלא. תפקידה של מנהיגה הוא לעשות את המיטב, גם אם יש בו מידה של סיכון, וגם אם היא משלמת מחיר על הכרעתה.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
