הדרמה ב-11 באוקטובר נחשפת: על פי גורמים בכירים, ישראל תכננה לפתוח באותו יום במלחמה מול חיזבאללה, ומטוסים כבר היו באוויר. יו"ר ש"ס אריה דרעי פנה אז לראשי המחנה הממלכתי בני גנץ וגדי איזנקוט, ואמר להם: "זה פיקוח נפש, תבואו מהר" - ובמקביל לחתימת ההסכם על הצטרפותם לממשלה, כונס בבהילות קבינט המלחמה.
הקבינט התכנס כדי לשמוע סקירות, ובאותו ערב עלה חשש למתקפת דאונים על כל הצפון. חברי הקבינט ירדו לבור, ובקרב בכירים הייתה תחושה שזו תהיה העילה לפתיחת במתקפה. ואז התברר שלא היו כלל דאונים והיה מדובר באזעקת שווא. לאחר מכן, התקיפה כבר ירדה מהפרק.
ב"וול סטריט ג'ורנל" דווח כי נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן הפציר בראש הממשלה בנימין נתניהו באותו יום לא לצאת למתקפת מנע בלבנון. בעיתון דווח כי ביידן הזהיר את נתניהו כי מתקפה שכזו עלולה להוביל למלחמה אזורית גדולה יותר. עם זאת, לפי פרסומים קודמים נתניהו עצמו היה זה שבלם מתקפה גדולה נגד חיזבאללה.
נדב איל פרסם בטורו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet לפני כשבועיים כי נתניהו עשה שימוש בעיכוב תהליכי כזה, כהרגלו, כדי לסכל את התקיפה. הוא נמנע מהבעת עמדה חד משמעית; מי שהציגו אותה הם הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט שסברו שפתיחת מלחמה בצפון תהיה טעות חריפה ביותר.
לפי הדיווח בעיתון האמריקני, ב-11 באוקטובר לישראל היה מידע - שארצות הברית סברה כי אינו מהימן - לפיו לוחמי חיזבאללה מתכוונים לחצות את הגבול כחלק ממתקפה רחבה.
גורמים המעורים בנושא אמרו כי מטוסי חיל האוויר חיכו באוויר להוראות, בעת שביידן שוחח עם נתניהו ב-11 באוקטובר, וביקש מראש הממשלה לחשוב מחדש על ההשלכות של פעולה כזו. נשיא ארצות הברית שוחח במשך 45 דקות עם נתניהו, ובסיום השיחה אמר לו שיעלה את הנושא עם הקבינט שלו. בסופו של דבר, המתקפה המתוכננת לא יצאה לפועל.
ארצות הברית קיבלה אינדיקציה ראשונה לתוכניות של ישראל למתקפת מנע בלבנון בבוקר ה-11 באוקטובר, בסביבות השעה 6:30 שעון וושינגטון - כשבכירים ישראלים עדכנו בבהילות את הבית הלבן כי הם סבורים שחיזבאללה מתכנן מתקפה. גורמים אמריקניים אמרו כי ישראל ידעה שהיא לא יכולה לפעול לבדה, וביקשה תמיכה אמריקנית.
מטח לצפון ב-10 באוקטובר, יממה לפני השיחה
ראשי המודיעין, הצבא והביטחון הלאומי של ביידן נועדו באותו בוקר כדי לדון בתוכניות ישראל, ובדיון נאמר כי המודיעין האמריקני איננו תואם לזה של ישראל. אחרי שביידן עודכן על כך, הוא שוחח עם נתניהו ועם קבינט המלחמה, והפציר בישראל לא לבצע זאת. נתניהו לא שוכנע לגמרי, וחברי קבינט המלחמה - ובמיוחד שר הביטחון יואב גלנט - הסבירו כי מלחמה רחבה היא בלתי נמנעת, ורצו להמשיך בתוכניות. בארצות הברית הגיבו כי ניתן למנוע מלחמה גדולה יותר.
גלנט המשיך להתעקש על עמדתו שהיה צריך לתת מכה מקדימה אבל יתר חברי קבינט המלחמה סבר שצריך להשאיר את הפוקוס על עזה ולא על צפון. אחר כך היו עוד שיחות ופגישות נוספות, ושש שעות אחר כך - כך לפי הדיווח - ישראל ויתרה על מתקפת המנע, ולמעשה קיבלה את ההערכה האמריקנית שאין עדויות למתקפה קרובה של חיזבאללה.
בלשכת ראש הממשלה טענו בתגובה לדיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" כי "הפרסום אינו נכון. כבר ביום הראשון של המלחמה ראש הממשלה החליט שישראל תפעל קודם להשיג ניצחון מוחץ בדרום, תוך הרתעה תקיפה בצפון. מדיניות זו אומצה על הקבינט".
השר אבי דיכטר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אמר לחדשות 12 בעקבות הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל": "אני יכול לומר בוודאות - מי שעצר את מה שעצר זה היה הקבינט, לא שיחה של ביידן, לפחות לא עם הקבינט. אני לא יודע עם מי הוא דיבר. ההחלטה התקבלה על פי ההיגיון המבצעי, לשמחתי בקבינט אנחנו שרים שמסוגלים לקבל החלטה שקולה, נבונה משיקולים צבאיים, ביטחוניים, לאומיים ואחרים".
על השאלה מדוע הקבינט עצר את המתקפה בלבנון, אמר השר דיכטר: "לפרטים האלה לא נכון להיכנס, מפני שהפרטים האלה עלולים לתת מידע לא נכון ולא רצוי לאויב. בסופו של דבר, בצפון מתנהלת התשה כשכל צד קובע את הקווים האדומים. גם חיזבאללה מבין היטב שהיכולות של צה"ל יכולות להיות נוראיות מבחינתו. הוא תרגל את זה כבר בעבר, היום זה הרבה יותר גרוע".
שר בממשלה תקף את ראש הממשלה: "נתניהו בלם את מתקפת המנע בלבנון בכל כוחו, הוא מתגלה כהססן ופחדן שמהמר על עתיד ישראל. בצמרת מערכת הביטחון הייתה הסכמה שנדרשת מתקפת מנע שתחסל את האיום בצפון. זה האיום הגדול ביותר על ישראל. נתניהו בפחדנותו החזיר את המטוסים בעודם באוויר. ביטול הפעולה בצפון יתגלה כמחדל הגדול בתולדות ישראל".
נתניהו מבקש עוד שיחה, ולא מכריע
מתוך טורו של נדב איל לפני שבועיים
מודע לחקירות שבדרך, נתניהו תמיד בוחר ב"תהליך" של החלטה, ב"שאילת שאלות" בלבד והעלאת ספקות. עוד שיחת טלפון עם הנשיא ביידן. עוד הערכת מצב. שיחת טלפון עם ראש המוסד. לבסוף, בגלל טבעה של מלחמה שדורשת הכרעות, המציאות הלכה וצימצמה את מרחב ההחלטה שלו. עד שכמעט נותרה רק אופציה אחת על השולחן.
ב־11 באוקטובר, במתקפת המנע שלא התרחשה, זה היה בולט מאוד. מערכת הביטחון כולה הייתה משוכנעת שצריך לפעול, ושזו הזדמנות יוצאת דופן, שלא תשוב על עצמה. חלון הזמנים היה מצומצם. תרשו לי לדמיין בעיני רוחי את המצב: גלנט נמצא בבור של חיל האוויר, ומתברר כי התנאים בשלו למתקפת מנע נרחבת על חיזבאללה. הוא מעדכן את ראש הממשלה. צריך לכנס קבינט. גלנט עוזב את הבור, אבל – אני מנחש - נותן הוראה שהמטוסים כבר יהיו מוכנים, כדי שיהיה אפשר לתת פקודה מיד לשגר. ואז שר הביטחון, צה"ל, אמ"ן וכל השאר נתקלים במחסום אטום: הזהירות הידועה של נתניהו (שאין לזלזל בערכה, אגב). הזמן נגרר. החלון הולך ונסגר. נתניהו מבקש עוד מידע, עוד שיחה. הלחץ האמריקאי חד־משמעי, בוטה. אם היו מטוסים באוויר, אני מנחש שהם חגו, והמתינו. לבסוף הגיעה תשובה שלילית מקבינט צעיר, מבועת מאירועי השבוע הקשה בתולדות המדינה. האפשרות למהלומה מפתיעה בצפון נמחקה. כנראה לשנים.
לגלנט השפעה עצומה במלחמה, הרבה יותר ממה שהציבור מבין, אבל אין ספק שאת הוויכוח החשוב ביותר, מערכת הביטחון הפסידה. הגישה של גלנט וצה"ל הייתה טקטיקה צבאית קלאסית: אם אתה במלחמה עם שני אויבים, תכה בחזק קודם לכן. כי החלש, אם תתחיל איתו, יתיש אותך – ואז החזק יכה בך גם. לכן רבים חושבים שהיה צריך להתחיל בחיזבאללה.
על כך יגידו הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט: השתגעתם. להסתכסך עם ארה"ב. לסכן את הפלת חמאס, כי כוחותיך מרוכזים בצפון. להכניס את ישראל למתקפת טילים שהייתה משנה את הנוף הישראלי ומביאה ללא ספק למאות ויותר הרוגים. למחוק את התמיכה העולמית במערכה, כי למעשה פצחת במלחמה אזורית.
אלה טיעונים טובים ומשכנעים. אך מה שמתברר, חודשיים אחרי השבת השחורה, הוא שהצפון גם הוא ריק מאדם. חיזבאללה, האיום הגדול יותר, ספג מכות מוגבלות. השבת תחושת הביטחון, מצוקי ראש הנקרה ועד פאתי קריית־שמונה, נראית קשה מתמיד. לפני כשבועיים פירסמתי ב־ynet על אודות ניסיון אמריקאי להגיע למתווה מוסכם על קו הגבול בצפון, כפי שעשו בהסכם המים הטריטוריאליים עם לבנון. התכלית היא לא רק הסדרת הגבול (עניין מורכב בפני עצמו, בגלל הר דב בעיקר) אלא הרחקת חיזבאללה באמצעים דיפלומטיים, כחלק מעסקת החבילה. באותו יום ביקר שר הביטחון גלנט בצפון; הוא לא שלל את האפשרות של הסכם בינלאומי, אבל הבהיר שללא הסכם, ישראל תפעל להרחקת חיזבאללה. בכוח.
