טבח 7 אוקטובר חייב את מדינת ישראל להצהיר על קבלת שתי החלטות קריטיות לעתיד המדינה. הראשונה - חיסול האיום הביטחוני שמהווה חמאס מרצועת עזה. השנייה: שחרור כל השבויים והחטופים המוחזקים בידיו. אלא שמן הסתם יש קושי במימוש שתי המטרות במקביל, קל וחומר תחת הלחץ הבינלאומי לקצר את הלחימה.
חשיבות שני היעדים שהוצבו אינה מוטלת בספק. מיגור ישות חמאס, המוביל את הג'יהאד המוסלמי נגד ישראל, יאפשר לה להשיב את כושר ההרתעה שיסייע למנוע מלחמות ומתקפות טרור עתידיות - תנאי הכרחי להישרדות והשתלבות במזרח התיכון. שחרור החטופים אינו רק מזור להם ולמשפחותיהם ברמה האישית, אלא תנאי הכרחי להשבת הסולידריות החברתית ושיקום אמונם של האזרחים במדינה שכשלה בהגנה עליהם.
הקושי לממש את שני היעדים ברקע הימשכות המערכה קורע את הציבור הישראלי בין שתי עמדות: מחד השאיפה להישג "אנושי" בטווח הקצר והמיידי (השבת החטופים), ומאידך הצורך בחיזוק הביטחון הלאומי לטווח הארוך (הכרעת חמאס). הקונפליקט מעמיק כשכל צד תובע את השגת היעד שלו "בכל מחיר" – כלומר, גם כשהמחיר כרוך בביטול השאיפה של האחר.
יש להבין היטב את המשמעות של האמרה "בכל מחיר". הכרעת חמאס תחזק את הביטחון הלאומי, וכנראה תמנע או תדחה מלחמות עתידיות, אבל המשמעות שלה היא גם הקטנת סיכויי החזרת החטופים בשלום. מנגד, עסקה לשחרור חטופים תשקם את הסולידריות החברתית, אבל גם תעצור את הלחימה לכל הפחות לזמן קצוב ואולי אף לתמיד, והמשמעות תהיה הפגנת חולשה, אובדן נוסף של כושר ההרתעה, ובעיקר שימור האיום הצבאי מהרצועה שעלה בטבח 7 באוקטובר. ההנחה שאפשר לדחות את הטיפול בחמאס לעתיד אינה מבוססת. ספק אם העולם יאפשר לנו מלחמה נוספת. גם ספק אם הציבור הישראלי יסכים.
הדיון השכלתני הנדרש מהדרג המדיני קורע את הנשמה, מה עוד שכרגע משולבים בו ענייניים פנים-פוליטיים המלכלכים את הטוהר שלו. גם פוליטיקאי שהשיקול הממלכתי-לאומי (טובת הכלל) הוא המכריע בעיניו, יישמר מלהתבטא באופן שייתפס כחסר רגישות. זכרו את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שאמר "מכה קלה בכנף" כשרצה להבהיר שכחייל ביצע את משימותיו גם אם תוצאותיהן קשות, ונרדף על כך עד היום.
ד"ר גדעון שנירקשה לעמוד מול הורים הבוכים על בנם החטוף, ולא פחות קשה יהיה לעמוד מול הורים שישכלו את בנם במתקפה עתידית כי חמאס לא מוגר. לא מי הבוכה יותר צריך להיות השיקול של מנהיגות אמיצה הנדרשת לקבל החלטות ארוכות טווח על עתיד המדינה. לנגד עיניה צריכה לעמוד הגדרת המטרה שלשמה הוקמה מדינת ישראל: הגנה על יהודים. לשם כך צריך לחסל את ארגוני הטרור ששאיפתם המוצהרת היא השמדתה ולהבטיח את הישרדותה לדורות רבים ככל האפשר – כל זאת בידיעה שהדבר יעמוד למשפט הציבור.
לכן, במקום השיח של "או או", צריך לדבר בשפה של "גם וגם", כלומר לנסות להשיג את שני היעדים בו-זמנית במחיר הלאומי והאישי הנמוכים ככל הניתן. וזה מה שמתרחש בימים אלה בעזה. כדי להמשיך בכך נדרשות מנהיגות החפה משיקולים זרים שאינם מחויבות טוטאלית לביטחון הלאומי, תמיכה ציבורית והפנמה של המחיר. כפי שאמרה גולדה מאיר לג'ו ביידן: "יש לנו נשק סודי - אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
- ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
