קשה שלא להיתקף בתחושת דז'ה וו לשמע הטיעונים שעולים לאחרונה נגד הכוונה להרחיב חוק חינוך חינם מגיל לידה עד 3. הרי אותם נימוקים בדיוק הופנו ב-2012 נגד החלת חוק חינוך חינם מגיל שלוש, זה שהפך כנראה לרפורמה החברתית-כלכלית החשובה והמוצלחת ביותר שהייתה כאן ב-20 השנים האחרונות.
אז כמו היום אמרו המתנגדים שבניית הגנים החדשים והעסקת כוח האדם הדרוש לתפעולם יחייבו העלאת מסים דרמטית שתחול בעיקר על מעמד הביניים. הם הזהירו שמאחר שהמדינה לא יודעת לנהל, והחינוך שהיא תספק יהיה גרוע, הנהנות יהיו בעיקר השכבות החלשות, ובפרט החברה החרדית, בעוד מעמד הביניים ישלח את ילדיו למסגרות הפרטיות. אז כמו היום הם תיארו תמונת מצב מופרכת שלפיה חינוך לגיל 4-3 שעולה למשפחות צעירות אלפי שקלים בחודש הוא מצב רצוי עבור מעמד הביניים הישראלי.
כל ההפחדות הללו הופרכו לחלוטין. ב-2015 הסתיים המתווה הארבע שנתי שנקבע ליישום המלצת ועדת טרכטנברג לספק חינוך ציבורי חינם לגיל 4-3. בשנת הלימודים תשע"ה (2014/5) כבר למדו בגנים ציבוריים 305,555 ילדים בני 3 ו-4 (89% מכלל הילדים בגילים אלו). לקיחת האחריות מצד המדינה הוכיחה את עצמה. משפחות מכל עשירוני ההכנסה, כולל 10-9, שולחות כיום את ילדיהן לגנים ציבוריים. נכון, יש עוד הרבה מקום לשיפור – באיכות הצוותים החינוכיים הזוכים לשכר נמוך, ביחס שבין מספר אנשי הצוות למספר הילדים, בפדגוגיה ועוד. אבל השורה התחתונה ברורה: החלת חוק חינוך חינם מגיל 3 היא סיפור הצלחה.
לעומת זאת, מסגרות החינוך והטיפול עד גיל 3 מוסיפות לסבול מהזנחה מתמשכת מצד המדינה. ההשקעה הממשלתית בפעוט בישראל היא הנמוכה במערב וקטנה בכ-75% מהממוצע ב-OECD. המטפלות מועסקות ללא הכשרה הולמת, בעומס גדול ובשכר זעום, מה שמתבטא במחסור חמור ותמידי בכוח אדם בתחום. היחס עומד על אשת צוות אחת לשישה תינוקות בני פחות משנה, ולתשעה פעוטות עד גיל שנתיים (היחס המומלץ ב-OECD הוא לאשת צוות אחת על כל ארבעה ילדים עד גיל שנתיים). גם הפיקוח של המדינה על המסגרות כמעט שאינו קיים. כרבע מיליון תינוקות ופעוטות בישראל לא נמצאים במסגרות מוכרות, ומערך הפיקוח לגיל הרך מונה 23 איש בלבד – מה שלא מאפשר לו למלא את תפקידו.
אלו הקוראים למדינה להמשיך להפקיר את הגיל הרך דוגלים בפועל בדרוויניזם חברתי; במצב שבמסגרתו איכות החינוך והטיפול שמקבלים הילדים תלויה לחלוטין בהכנסה הכלכלית של הוריהם. הם מתעלמים מהמחקרים שמראים שהוצאה ציבורית על חינוך לגיל הרך היא השקעה כדאית לעתיד: היא מניבה את התשואה הגבוהה ביותר לעומת כל גיל אחר, תומכת בתעסוקת נשים, מצמצמת פערים, מקדמת מוביליות חברתית ומסירה נטל כלכלי כבד מההורים.
עלות השינוי, המוערכת בכשבעה מיליארד שקל למתן סבסוד מלא למעונות לכלל האוכלוסייה, ובעלות חד-פעמית נוספת של כ-5.13 מיליארד שקל לבינוי מעונות נוספים, מוצדקת לא רק מהנימוקים לעיל, אלא גם צפויה להחזיר את עצמה לפחות באופן חלקי מסיבות נוספות. סביר שהשינוי ייצור משרות נוספות ואלה יביאו לעלייה בתל"ג ובתקבולי המדינה ממסים. השינוי גם יאפשר חזרה מוקדמת יותר של ההורים לעבודה, שתתרום גם היא לכלכלת המדינה. ולבסוף, חינוך חינם צפוי להגדיל את הכנסתן הפנויה של המשפחות שייעזרו בו, ודרך כך להביא לגידול בצריכה ובתוצר.
רמי הודאת הרפורמה הנדרשת יש לבצע באופן הדרגתי (מתווה בעניין מוצג במחקר שערכה קרן ברל כצנלסון בשיתוף עם העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך). בשנה הראשונה יש להתמקד בהנחת תשתיות, במיפוי המסגרות הפרטיות ברחבי הארץ ובשיפור תנאי ההעסקה של העובדות במעונות המפוקחים. בשנה השנייה יש להגדיל את הסבסוד הממשלתי למעונות ואת כוח האדם ולהמשיך בשיפור רמת ההכשרה של הצוותים. לצד זאת, חשוב להתחיל בבניית מעונות חדשים על מנת לאפשר הרחבה משמעותית של היצע המסגרות בהמשך.
החל מהשנה השלישית ליישום הרפורמה מוצע להגדיל בהדרגה ולאורך עשור את ההשקעה הציבורית בילדים עד גיל 3, על מנת שהמערכת הציבורית תיתן מענה לרוב הפעוטות בגילים אלו. מערך הטיפול והחינוך לתינוקות ופעוטות בארץ סובל ממחסור וכשלים רבים, וכדי לתקן אותם יש לעסוק בעובדות ובנתונים – ולא בהפחדות.
- רמי הוד הוא מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
