רק לקראת סוף ביקורו של ראש הממשלה בארה"ב, בשקט ובחשאי, נודע על פגישה בינו לבין מנהיגי הקהילה היהודית שם. רשימת המשתתפים שהוזמנה לבניין הקונסוליה הישראלית בניו יורק לא התפרסמה. לשם השוואה, לפני שנתיים נפגש ראש הממשלה דאז נפתלי בנט עם מאות נציגים של הקהילה, באולם פתוח, והאירוע הועבר בשידור ישיר ברשתות החברתיות ובתקשורת. הפגישה של בנימין נתניהו בשבוע שעבר נראית ונשמעת כמו יציאה ידי חובה. לעשות V ולהמשיך הלאה. בקשה לפגישה דומה שהוגשה על ידי הקהילה בסן פרנסיסקו נדחתה על ידי לשכתו. הוא נמנע מאירוע רב משתתפים כי הוא חושש בצדק מכך שבמפגשים המוניים לא ניתן לשלוט במתרחש.
הקרע הכה מדובר בין ישראל לבין יהדות ארה"ב נמצא במלוא עוצמתו. לעובדה הזאת יש משמעות עמוקה, אסטרטגית, לא רק לעם היהודי, אלא גם לציר החיוני של יחסי ישראל-ארה"ב, שאותו נתניהו מעריך ומחשיב. המציאות הזו היא פרי של תהליכים ארוכי טווח בשני צידי האוקיאנוס. ישראל הולכת ימינה, והממשלה הנוכחית היא ביטוי מוקצן לכך. מנגד, יהדות ארה"ב נמצאת ברובה הגדול במרכז-שמאל. היא מצביעה למפלגה הדמוקרטית (75%), וערכיה ליברליים-פרוגרסיביים. כששרים וח"כים מציעים למחוק עיירה פלסטינית, מעודדים התנחלויות בלתי חוקיות ומגינים על טרוריסטים יהודים, הם מאבדים את יהדות ארה"ב.
נקודת המפנה הייתה ב-2017-2016, שנים מכוננות שהבליטו את הקרע. ההגעה ל"מתווה הכותל" העניקה לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בארה"ב רחבה שוויונית, קטנה אמנם בממדיה, שבה יכולים היו נשים וגברים להתפלל במשותף על פי המסורת שלהם. בנוסף דובר על כניסה משותפת ל"שני הכתלים" ועל מועצה משותפת לניהול המקום. במילה אחת - שוויון. מילוני יהודים אמריקנים המתינו להסדר הזה שנים רבות, אבל כגודל השמחה, כך עומק האכזבה.
שנה לאחר ההישג חזרה בה ממשלת ישראל באופן חד צדדי מן המתווה והפסיקה ל"השהותו". גם ממשלת בנט-לפיד, שבה הייתי חבר ומרבית מרכיביה תמכו במתווה, לא השכילה ליישם אותו. הדבר גרם למפח נפש לזרמים הגדולים ביהדות ארה"ב.
המפתיע הוא שנתניהו, שמכיר היטב את הקהילה היהודית וחשיבותה, השקיע מעט מאוד באיחוי הקרע. בהשראת השגריר בארה"ב, רון דרמר, העדיפה ישראל כתחליף את התמיכה של הקהילה האוונגליסטית ואת כוחה הפוליטי. זאת הייתה טעות היסטורית. אין תחליף לקשר ארוך הימים, הרגשי, שבין ישראל ליהודי ארה"ב. הם אמנם פחות מ-2% מהאוכלוסייה, אבל בעלי השפעה, מעמד וכוח חריגים בממשל, בחברה, בפיננסים, בתרבות ובתקשורת.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגלשבח הקהילה היהודית ייאמר שהיא נמנעת מלצאת פומבי נגד נתניהו. רק יהודים אמריקנים בודדים הצטרפו בסופ"ש להפגנות הישראלים בניו יורק. עם זאת, בעת האחרונה מתרחבת המחאה השקטה: הם משגרים מכתבים ומעבירים מסרים, אבל בפרופיל ציבורי נמוך. לכן בצדק חשש נתניהו מהמפגש. כפי שקרה לו לאחרונה בביקוריו באיטליה, בצרפת ובאנגליה, הוא ידע שזו במה להצפת חילוקי הדעות והבלטת המחאה נגד המהפכה המשפטית, היחס לפלסטינים וסדר היום האנטי-ליברלי של ממשלתו. ראשי ממשלה באים והולכים, והקשר היהודי אמור להימשך, אך בינתיים הנזק מצטבר והולך והוא יקרין לטווח ארוך.
ה"ספוילר" לעתיד הגיע. נתניהו מנסה לקדם – בהובלת ארה"ב - את הסדר הנורמליזציה עם סעודיה. המהלך המורכב הזה דורש תמיכה של שני שליש מהסנאט (67 מ-100 חבריו), כלומר, הסכמה רחבה, כמעט דו-מפלגתית, הכוללת את כל הדמוקרטים. אלא שהקשר אליהם עובר דרך הקהילה היהודית ופעיליה. איפא"ק, השדולה היהודית בוושינגטון, יודעת היטב שללא הקהילה כולה היא תתקשה לספק את הסחורה. מהר מאוד ייזכר נתניהו שהתוכנית הגדולה שלו תלויה גם ביהודי ארה"ב. אין זה עניין להיסטוריה, נוסטלגיה או הבטחות בנושא הכותל. יהדות ארה"ב היא נכס שהוא תלוי בו וזקוק לו.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
