בשבוע שעבר פורסם שאיטליה מסתייגת ממינויו של בני כשריאל, ראש העירייה היוצא של מעלה אדומים ובעברו יו"ר מועצת יש"ע, לתפקיד שגריר ישראל ברומא. זהו צעד נדיר ביחסים בין מדינות, והוא דורש הסבר קצר על מינוי שגרירים ועל המעמד המשפטי של השטחים מעבר לקו הירוק, הנמצאים בשליטת צה"ל מאז מלחמת ששת הימים ב-1967.
בידי כל מדינה נתונה ההחלטה כיצד למנות את נציגיה בחו"ל. בישראל, רוב המינויים בכל הדרגים נעשים בידי ועדות פנימיות במשרד החוץ, ולצידם יש 11 ראשי נציגות המוגדרים "מינויים פוליטיים". אלו גם אלו זקוקים לאישור הממשלה. לאחר ההליך הפנימי הזה, הוצאת המינוי לפועל נעשית לפי כללים שהוגדרו באמנת וינה משנת 1961, ומכתיבים היבטים בהתנהלות דיפלומטית (ומאפשרים לאדם שזה עתה הגיע למקום חדש לתפקד באופן סביר, אבל זה כבר סיפור אחר).
לפי הכללים הבינלאומיים הללו פונה השגרירות (במקרה הזה של ישראל) בבירה (רומא) של המדינה שאליה מונה שגריר חדש (איטליה), באגרת רשמית אל משרד החוץ שם, ומבקשת הסכמה למינוי. זו ניתנת כמעט תמיד. לעתים התשובה שלילית ואין חובה לנמק את הסירוב. קורה שהמדינה המארחת מתנגדת למינוי אך לא משיבה. העיכוב מתמשך, משמעותו מובנת, ונבחר אדם אחר. כפי שעולה מהידיעה הטרייה על רומא, קורה גם שהמדינה המארחת רומזת על התנגדותה עוד לפני שהוגשה בקשה רשמית, כנראה כדי למנוע את אי-הנעימות הכרוכה בסירוב מפורש. כל השיטות לסרב מסתכמות בניסוח מוכר לכולנו מהמתנות בטלפון, "אין באפשרותנו לענות לפנייתכם. אנא נסו שנית".
אבל כאמור, סירוב הוא חריג. עד כה שמעתי רק על שלושה מקרים, ומניעיהם שונים זה מזה. בראשון, עניין אישי מנע את האישור. דיפלומט (לא ישראלי) שעזב את אשתו וילדיו לטובת חיים עם בן זוג והרבה להתראיין בנדון, מונה לשגריר במדינה מוסלמית. אלמלא התבטאויותיו אולי המינוי היה מאושר, אך נוכח הפומביות - הוא נתפס כהתרסה.
המקרה השני נוגע לעמדות של המועמד. פרופ' אהוד טולידאנו מאוניברסיטת תל אביב מונה לשגריר ישראל בטורקיה, תחום התמחותו האקדמית. טורקיה רגישה להאשמות שלפיהן ביצעה רצח עם נגד הארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא טענה שטולידאנו תמך בארמנים ולא השתכנעה מהסבריו שראיון איתו לא תורגם כראוי.
הסירוב השלישי מקרב אותנו לנושא המאמר. לא מדובר בהתנהלות אישית של המועמד או בדעותיו, אלא במה שהוא מייצג: ברזיל לא הסכימה ב-2016 לקבל כשגריר את דני דיין, בעברו יו"ר מועצת יש"ע, בטענה שהוא מתנחל המשמש למעשה שר החוץ של ההתנחלויות. בהמשך הוא מונה לקונסול כללי בניו יורק, תפקיד שאינו דורש הסכמה אלא הליך אחר.
ישאל הקורא: מי הם הברזילאים והאיטלקים שיכתיבו לנו מי למנות, או יגידו לנו איפה לגור? ובכן, ממשלות ישראל לדורותיהן יודעות שיש הסכמה בינלאומית רחבה שלפיה התיישבות אזרחית (להבדיל מנוכחות ביטחונית) מעבר לקו הירוק מפרה את המשפט הבינלאומי. התנהלות כל הממשלות מ-1967 משקפת הבנה של ישראל שעליה להתאים את עצמה לעמדה הרווחת הזו.
כך למשל, מאז 2004 חתמו כל הממשלות בירושלים על הסכמים עם האיחוד האירופי שחלים רק בשטח הריבוני של ישראל, גם אם לחתימה מצורף מסמך שלפיו הבידול לא מקובל עלינו, וגם כאשר נדרש לקבוע מנגנון שיפוי כלפי מי שההסכם לא חל עליו. יצוין שלא מדובר בחרם אירופי על ישראלים בשטחים או על מוצריהם, אלא על מניעת הטבה.
טובה הרצלובמילים אחרות, בכל הנוגע למעמד השטחים ולמעשיה בהם, ישראל פועלת כאילו אפשר גם וגם וגם. גם לעודד בנייה, גם להבין את הבעייתיות בנוכחות אזרחית, גם לתרץ אותה, גם לשתף פעולה עם התייחסות בינלאומית שמבדלת בין ישראלים משני עברי הקו הירוק, גם לצפות שהעולם יחשוב שנוכחותנו שם היא טבעית וצודקת, גם לא לספח, וגם להגיב בתדהמה מהולה בעלבון כשמסתייגים ממינוי בכיר ביהודה ושומרון לשגריר. ימים יגידו מה יעלה בגורל השניות הזו.
ומה יעלה בגורל המינוי של כשריאל? אולי האיטלקים יתרצו. אולי הוא ימשוך את מועמדותו. ואולי יימצא עבורו תפקיד אחר. גם כאן, ימים יגידו.
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
