"אנחנו לא יודעים אם מישהו חנק את אבא למוות או ירה בו, אבל אני אומר שהוא נרצח בשבי בעזה כי הוא לא קיבל את הטיפול שלו היה זקוק ואת האוכל שהוא צריך. בעוד ארבעה חודשים הוא צריך להיות בן 86. הוא לא היה סיעודי, הוא אפילו היה אדם עצמאי, אבל היו לו הרבה בעיות רקע", כך אמר היום (שבת) בועז זלמנוביץ' מחיפה, בנו של אריה (זלמן) זלמנוביץ', שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז בטבח 7 באוקטובר ואתמול קיבלה משפחתו הודעה רשמית על מותו בשבי בעזה.
זלמנוביץ', אב לשניים וסב לחמישה נכדים, התאלמן ב-1997 מרעייתו רות שנפטרה בגיל 62. הוא היה ממקימי קיבוץ ניר עוז והחטוף המבוגר ביותר בשבי חמאס. בנוסף נמסרו הודעות על מותם בשבי של תושבי ניר עוז נוספים: מיה גורן, רונן אנגל ואליהו (צ'רצ'יל) מרגלית.
- לרשימת החטופים המלאה - לחצו כאן
"אבא היה אדם שטופל בבית בהרבה תרופות ולא היה יכול לאכול כל מזון", הוסיף בנו של זלמנוביץ'. "מהתיאורים שקיבלנו, בשבי הם אכלו פול או חומוס או אורז מתובל, ואלה דברים שהוא לא היה יכול לאכול".
חטופות שחזרו לישראל סיפרו ששהו ליד זלמנוביץ' לפרקי זמן שונים ושהוא התקיים מביסקוויטים ושתיית תה. "הן ראו אותו בסבלו", אמר הבן בועז. "אבא שבת רעב מאונס וזה כואב לנו מאוד. גם אם ניסו לטפל בו, זה לא טיפול. לא חוטפים מביתו אדם עם כל המחלות האלה ואז מטפלים בו עם פלסטר. מהרגע הראשון חששנו לחייו ולצערנו אשר יגורנו בא לנו".
על הסרטון שפרסם ארגון הטרור לפני כמה שבועות ובו תיעוד של זלמנוביץ' הגוסס אמר בנו: "זה הפיל אותנו. זה נורא ואיום לראות את תהליך מותו של אבא שלך. היה ברור לנו שהסיכוי שהוא יחיה נמוך. גם רופאים שראו את זה העריכו שהסיכוי שהוא חי קלוש. המקרה שלו ממחיש את החשיבות הדחופה של לשחרר את החטופים. מעבר לזה שחמאס יכול בכל יום לרצוח מישהו נוסף בשבי, יש אנשים שהבריאות שלהם לא טובה. לא רק מבוגרים, יש גם צעירים לא בריאים, חלקם פצועים. לצערי, ימיו של אבא שלי נקצבו ברגע שנחטף. אם היו משחררים אותו קודם אולי היינו מצילים אותו".
לפני כחודש, בעצרת לזכר אירועי 7 באוקטובר בכיכר ספר בחיפה, סיפר בועז על אביו והקשר שלו לקיבוץ: "אבא שלי יצא לחרוש, לזרוע ולקצור גם בשנים הכי יבשות ושחונות, גם בשנים שבהן לא היה הרבה מה לאכול, וגם כשהצבע האדום והפצמ"רים נתנו לו כמה שניות להגיע לממ"ד. הוא לא הסכים לעזוב. הוא לא היה אדם של מילים אלא של ידיים מיובלות ובגדי עבודה. הוא ראה את זה כמשימת חייו.
"בשבת השחורה ההיא, בשעה 9:26, הייתה הפעם האחרונה שהצלחנו לדבר איתו. הוא היה קצת מבוהל. במשך שעות המחבלים פעלו בקיבוץ ניר עוז בלי שהצבא הגיע. המדינה לא הגיעה לעזור להם. מי שקרא את הוואטסאפים של פרלמנט ניר עוז ראה את הקריאות הנואשות. והקריאות האלו ממשיכות. אנחנו מבקשים שיעשו הכול, אבל הכול, כדי שישחררו אותם".
