"נישאר משפחה מאוחדת, אנחנו ועם ישראל בעזרת השם, אני רק מקווה שתהיה אחדות". במילים הללו ספדה אסתי יניב לשני בניה שנרצחו השבוע על ידי בן עוולה מוסת וצמא דם.
בכל שנות קיומו התמודד העם היהודי בפני משברים ואתגרים שאיימו לקרוע את חבליו הדקים ולערער את הייחודיות והמיוחדות שליוו אותו משך דורות.
ב-23 באוגוסט 1903, עם פתיחת הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ניצב בנימין זאב הרצל אל מול 611 צירים מרחבי העולם, והציג בפניהם את הצעתו של צ'מברלין להקמת התיישבות יהודית. היכן? באוגנדה. התוכנית עוררה מחלוקת רבה, ערערה את אחדות הדעים והביאה לפילוג בתנועה הציונית.
בשנת 1923 סדק נוסף נפער בתנועה הציונית. על רקע המדיניות הפייסנית שננקטה בעיניו אל מול השלטון הבריטי, הגיש זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני וכריזמטי, את מכתב התפטרותו להנהלה הציונית. הוא פרש, גרם לטלטלה והקים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים.
ערב קום המדינה, הוסגרו אנשי האצ"ל והלח"י לידי הבריטים ותחושה קשה של מלחמת אחים ליוותה את היישוב. גם כשהופגזה אוניית אלטלנה, עלה החשש לפירוד שיוביל להתפוררותה של החברה ולפגיעה באחדות העם.
ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. גם אז התעוררה התחושה הציבורית שהנה, או-טו-טו אנחנו בפני מלחמת אחים. כך גם בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף.
1 צפייה בגלריה
דגלים בהפגנה בתל אביב. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו
(צילום: מוטי קמחי )
זה עשרות בשנים מתמודדת החברה שלנו עם אתגרים משמעותיים, בין עדתיים, מלחמות ופיגועים, חילוקי דעות בנושאי דת ומדינה, חינוך וגיוס לצבא, התיישבות וכלכלה. אחדות ולא אחידות סייעו לנו להתגבר על קשיים ומחלוקות, שכן אחידות מלאה אינה יכולה להתקיים בחברה.
בשבועות האחרונים עושה רושם כי גל חדש-ישן של אתגרים עומד בפני החברה הישראלית.
התחמשות גרעינית של איראן ואיומים מצפון משתלבים בהתמודדות עם מציאות מתחדשת של טרור, פעולות איבה, ירי חסר אבחנה וניסיונות ערעור תחושת הביטחון של אזרחי המדינה.
במקביל, השיח הציבורי מקצין. ביטויים קשים וחסרי אחריות מושמעים מפיהם של נבחרי ציבור ומחאות חברתיות משבשות לעיתים את אורח חיינו.
חיינו במדינה עצמאית משלנו אינם מובנים מאליהם. קריאות למרי אזרחי, לסירוב פקודה כמו גם לקיחת החוק לידיים וענישה קולקטיבית, אסורות בתכלית. הן מערערות את היציבות שלנו ומשרתות את האינטרסים של אלו החפצים בכישלוננו.
בקרוב, כמידי שנה, יחלו הימים הלאומיים שלנו. בימים הללו נעצור כולנו מלכת. צפירות ארוכות תפלחנה שוב את האוויר וראשנו יורכן בהדלקת אבוקות הזיכרון והורדת הדגל לחצי התורן. אווירה שונה תורגש בימים הללו. אווירה של אחדות ושותפות גורל.
בערב יום העצמאות, אל קול תרועות החצוצרה, יונף דגל הלאום חזרה אל ראש התורן. הלב של רבים מאיתנו ייצבט. תחושת האבל תתחלף ברגשות של שמחה וגאווה. זיקוקי דינור ישולבו בריקודים ומופעים, בבתי הכנסת יאמרו הלל ובסיסי צה"ל ייפתחו לקהל הרחב. נחגוג כולנו, אנשי ימין ושמאל, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, מתיישבים וחברי קיבוץ, דתיים, וחילונים. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להכיל דעות אחרות, גם אם אינן מקובלות עלינו.
אחדות. לא אחידות.
יעקב חגואלצילום: מארק ישראל סלם75 שנה לעצמאותנו ואנחנו כבר לא חלק מקהילות גלותיות הנתונות לחסדי אחרים. אנחנו חלק ממדינה, מתרבות, מאומה. בכדי להמשיך וליהנות מהפירות שאליהם פיללו אבותינו ולשמם נאבקו משך שנים, מוטלת עלינו הזכות כמו גם החובה להתווכח, להביע עמדות, להשמיע ולהשפיע. חילוקי דעות – כן. פירוד – לא. עלינו להביט הלאה לדורות הבאים, ולהוריש להם את החומר הייחודי של עם ישראל, זה שהצליח להדביק את החלקים בעם שלנו, גם אם אינם חלקים שווים – אחדות.
יעקב חגואל הוא יו"ר ההתסדרות הציונית העולמית
