תפישות פוליטיות מעוצבות על ידי המעגל הקרוב שלנו. למשל, סבי מנשה מזרחי היה לוחם אצ"ל שהשתתף באירועי פיצוץ מלון המלך דוד ואלטלנה. סבתי ז'קלין מזרחי נאלצה לברוח כמעט בחוסר כל עם אביה מטוניסיה אחרי שהשלטונות תפסו אותם מבריחים יהודים לישראל. סבי השני, מאיר צ'יזיק, שאותו לא זכיתי להכיר, העפיל עם סבתי דובקה באחת הספינות הראשונות ב-1934 ויחד הם בנו בית בישראל. אלה הסיפורים שעיצבו את זהותי ואת התפישות המדיניות, הפוליטיות והתרבותיות שלי.
באופן השורשי הזה הציונות טבועה בי. כך גם אהבת הארץ. האדמה הזו היא בשר מבשרי. עבורי, הידיעה שהחיים כאן עומדים להיות קשים מנשוא, כמעט בלתי נסבלים, בטווח של כעשור פחות או יותר, היא שוברת לב וכואבת. אני עוד לא משוכנע אם החלום הציוני מת לחלוטין, אבל השבוע, עם חקיקת הפרוסה הראשונה במהפכה המשפטית, הוא ספג פגיעה קשה, חדה והרסנית. זו לא עמדתי האישית אלא, בהערכה גסה, של 30%-40% מהציבור.
על הרקע הזה, קריאות האחדות שנשמעו ביומיים האחרונים משני צדי המתרס הן מגוחכות עד פתטיות. מי שמרביץ לאשתו לא יכול ללטף אחר כך וללחוש "סליחה". מי שרוצה שלום בית לא כורת גט כריתות. מי שרוצה לפרק את המורכבות לא מחוקק לעצמו הטבות על חשבון האחר. מי שרוצה שיח לא עושה ואז מדבר.
ומן הצד השני, הליברלי – כמה עלובה וחסרת כבוד עצמי היא הפנייה לשיח עכשיו? עם מי נדבר? עם מי שרק שלשום קראו להרביץ למפגינים? עם מי שחשוד בדריסה? עם מי שתקף את אלה שהעזו לעלות לירושלים עם סממן להט"בי? עם מי שמקללים ומחזיקים שלטי "שמאלנים בוגדים"? (ממילא ההתייחסות למחאה ככזו "של השמאל" היא מופרכת, אבל זה עניין לטור אחר).
הגיע הזמן לקבל את העובדה שאנחנו בעידן של קיטוב. אנחנו לא "אנשים אחים". מי שרואה עצמו אח שלי לא יכול להחליט בשבילי לאילו זכויות אדם אני זקוק ולאילו לא. מי שרואה עצמו אחי לא יכול להתעלם מאלימות כלפיי. אנחנו קבוצה עם היסטוריה תרבותית ענפה, אבל עם הבדלים עצומים. למעשה, במובן מסוים אנחנו כבר לא קבוצה אחת יותר: יש כאן 3-2 קבוצות עם הבדלים מעמיקים, אידיאלים הפוכים והשקפה סותרת.
זה אולי לא דבר כל כך רע. התורה שקידם דוד בן גוריון אחרי קום המדינה התבססה על ממלכתיות וכור היתוך, ולפיה יש להתעלם משסעים במטרה להפוך אותנו לחברת מופת. אלא שחברה כזאת לעולם לא תתממש, אז אולי עדיף לחטט בשסע, להבין מי אנחנו ומי אנחנו לא. לקבל את עמדתנו בלי לפחד ממה יגידו בצד השני. להבין אם אנו רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.
עופר צ'יזיקבמלכים א' י"א תופס הנביא אחיה השילוני את ירבעם בן נבט, קורע את שמלתו ל-12, מעניק לו עשרה מהם, ואומר: "הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים". במקרה שלנו היום אמנם מדובר בהרבה פחות שבטים, ועדיין ברור שהשמלה לא תשוב לצורתה המקורית. כעת עלינו רק להתמודד עם ההשלכות.
ועוד הערה לסיום: הגט שנכרת השבוע אינו רק בין הליברלים לשמרנים בישראל, אלא גם בין המדינה לבין רוב היהודים בתפוצות, שהם ברובם ליברלים הדוגלים בצדק, שוויון וחירות, ולא באוטוקרטיה, עריצות הרוב ופוליטיזציה משפטית. כל סקרי דעת קהל בקרב יהדות התפוצות מוכיחים זאת. הקרע הזה יעמיק בקרוב כשהממשלה תניח על השולחן את סעיף הנכד בחוק השבות, ותאיים על זכותם של יהודים - או מי שאולי אינם יהודים "הלכתית" אבל ללא ספק מזרע ישראל - להיות חלק מאיתנו. בכך היא תצהיר שוב שלא אכפת לה לא רק מחצי מהיהודים בארץ, אלא גם מרוב יהודי העולם.
- עופר צ'יזיק הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות", תלמיד רבנות וחוקר היסטוריה של דת בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
