דניאל אלוני, שנחטפה לעזה עם בתה אמיליה (6) ושוחררה עימה אחרי 49 ימים בשבי חמאס, התייחסה אמש (רביעי) לתיעוד שנחשף בסוף השבוע מהמנהרה שבה שהו בחאן יונס. "מדובר על חדר קטן מאוד, שהרוחב שלו לא עולה על שני מטר מקצה לקצה", סיפרה אלוני ל-ynet. "היינו במנהרה הספציפית הזאת שבוע בערך, נדחסו שם 16 אנשים אחד ליד השני על מזרנים. אי-אפשר לנשום, אין אוויר".
3 צפייה בגלריה
דניאל אלוני, החדר במנהרה והציורים של הבת אמיליה
(צילום: דובר צה"ל, מטה משפחות החטופים)
דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי עדכן במוצאי השבת האחרונה כי במהלך חשיפת המנהרה, שהפתח אליה נמצא בבית של מחבל חמאס, נתקלו הלוחמים במחבלים וחיסלו אותם. במנהרה עצמה, בעומק של 20 מטר מתחת לאדמה, מצאו הלוחמים חלל מרכזי שבו לפי עדויות הוחזקו 20 חטופים בזמנים שונים.
"התיעודים של המנהרות גרמו לי להצפה, אבל אני בחוץ אז זה לא כאילו חזרתי לשם", אמרה אלוני שנחטפה ב-7 באוקטובר עם הבת אמיליה מקיבוץ ניר עוז. "אני לא צריכה תמונות בשביל לזכור, הכול זכור וחקוק לעד. זה לא המקום האחרון שהיינו בו, והיו בו עוד חטופים כשעזבנו".
על התנאים הקשים בחדר שבו שהתה בעומק האדמה, סיפרה אלוני: "הבעיה הקשה מאוד הייתה של מחסור באוויר בגלל הדחיסות. לא היו מים בתקופה שהיינו שם, וזה אומר שלא יכולנו להתקלח. היה אסור לשתות מהברזים והביאו לנו מי שתייה בצורות אחרות איכשהו. הייתה לחות מטורפת, היה מחסור נורא בחמצן. הבגדים פשוט לחים, ומעבר לעובדה שאנחנו עם אותם בגדים ימים על גבי ימים, אנחנו דחוסים ומסריחים.
"הלחות נדבקת בך, ומתערבבת עם הכול. שני המאווררים שרואים בתמונות פעלו לסירוגין. היו שעות ארוכות שלא היה אפשר להפעיל אותם. האווירה הכללית של המקום היא תחושה קלסטרופובית ונוראית. אי-אפשר לזוז או להתהלך, לחלץ עצמות. אין כמעט מרחב הליכה. החלק של הדשא הסינטטי שרואים הוא בערך 20 או 30 סנטימטר, וצמודים אליו היו המזרנים. אמיליה ואני היינו על אותו מזרן, הוא היה לח נורא".
אלוני סיפרה עוד: "לא היו מים, אז זה אומר שאפילו אין איך לשטוף לבת שלי את הידיים. יום אחד קילחתי אותה בחצי בקבוק קולה מלא במים. אחת החטופות כעסה עליי שגמרתי להם את המים כי הייתי חייבת לקלח את הילדה שלי שלא התקלחה כמה ימים. אנשים בפקעת עצבים, אנשים לא מרגישים טוב. מישהי נזקקה לבלון חמצן, מישהי אחרת הייתה צריכה תרופה לסוכרת ולא היה לה. אנשים מדוכאים".
במהלך חשיפת המנהרה, נמצאו במקום גם ציורים שציירה אמיליה. "מאוד הופתעתי שמצאו ציורים שם. קיבלנו הודעה מעכשיו לעכשיו לקום וללכת, אבל נילי (מרגלית, ששוחררה משבי חמאס אחרי 55 ימים. י"צ') אמרה לי שאמיליה נתנה לה את הציורים האלה מתנה. ציורים אחרים הם כאלה שילנה (טרופנוב, ששוחררה משבי חמאס אחרי 54 ימים. י"צ') החביאה והביאה איתה".
אלוני הוסיפה בנוגע לציורי בתה: "זה היה מאוד מפתיע וגם משמח. אפשר לראות את המוטיבים בציורים. מה כבר היה לה לעשות שם? לא היו לה עטים או שולחן, הכול היה באדום. זה מה שהיה לנו. נתנו לה מחברת שלא הצלחנו לקחת אותה איתנו, והיא ציירה כשהיה לה חשק, כשהגעגועים תקפו אותה, כשהיה לה שביב של תקווה. ילדים מבטאים במשחק ובציור את אשר על ליבם, ובמקרה הזה היו המון געגועים לבית, למשפחה ולשמש. אף פעם לא ביקשתי ממנה לצייר, היא עשתה את זה בשביל עצמה".
בהתייחסה לחשיפת המנהרה האימתנית, אמרה אלוני: "אני ממש לא כועסת על זה שצה"ל הגיע למנהרה הזאת 'רק' עכשיו. אני מעריכה את העבודה של צה"ל, המנהרות הן מבנים מסועפים. עצם הירידה של צה"ל לשם היא אירוע מאוד-מאוד קשה. כעס זה הדבר האחרון שאני מרגישה כלפי צה"ל. להפך, אני חושבת שהכניסה של החיילים למנהרות מסכנת אותם ואת החטופים ואני חרדה לשלומם, מה יקרה אם יתקרבו אליהן וחמאס ירגיש שהם מתקרבים".
חודשיים עברו מאז החזרה לישראל מהתופת בעזה, והלב נותר עם אלו שנותרו מאחור. "גם אחרי שראיתם את זה בעיניים, אי-אפשר לדמיין את מה שעברנו", אמרה אלוני. "אנחנו משלמים מחיר כבד במלחמה הזאת - צריך להגיע לפתרון מיידי, עכשיו. זאת לא סיסמה או סלוגן, זאת המציאות העגומה שנכפתה עלינו ועל האנשים שנשארו שם".
היא אמרה עוד: "אני מאוד דואגת כי אני יודעת שכמו המנהרה הזו יש עוד רבות כמוה. יכול להיות שהאנשים מוחזקים שם באותם תנאים, גם אנשים מבוגרים מאוד. אני לא יודעת מה המצב הפיזי והנפשי שלהם. עזבנו אותם מיואשים, שבורי לב וחסרי תקווה. זה היה ביום ה-49, אז תארו לעצמכם מה הם מרגישים ביום ה-111. המצב שלנו היה רע, אני לא יודעת אם הייתי מגיעה ליום הנוכחי שפויה ובריאה. מה היה עולה בגורל הילדה שלי? אנחנו יודעים שעם התגברות הלחימה יש בעיות גדולות של אספקה ותשתיות".
"הגוף מתפרק, הנפש מתפוררת"
על ריבוי הדיווחים בנוגע לעסקה אפשרית עם חמאס, אמרה אלוני: "אני יודעת שיש קשיים במשא ומתן עכשיו, אבל חייבים לעשות עסקה מיידית שתחזיר את כל החטופים. אם שוב יהיה מתווה של שחרור חלקי, יעברו להם עוד 100 ומשהו ימים, ואני לא בטוחה שנזכה לראות אותם בחיים. קשה להסביר לאנשים שבחוץ, כי אף אחד לא יכול לדמיין מה זה להיות במנהרה. איך אפשר לחיות בלי אור שמש? הגוף מתפרק, הנפש מתפוררת.
"גם אם אנשים ייצאו משם, אני לא יודעת אם נוכל לשקם אותם נפשית וגופנית. כל יום שעובר זה עוד פוטנציאל לעוד גופה. מה עוד צריך? על איזה עוד שולחנות צריך לדפוק? למי עוד צריך לצעוק? אין משהו יותר דחוף מלהוציא את החטופים".
פורסם לראשונה: 23:08, 24.01.24
