7 צפייה בגלריה
מימין: א' (טייס קרב), נ' (טייסת תובלה), א' (טייס מסוקים), י' (נווט קרב)
(צילום: דובר צה"ל )
מציאות מול מיתוסים – בגובה 10,000 רגל: לאף אחד מ-39 בוגרי קורס הטיס מספר 185 שהסתיים בשבוע שעבר, אין פטור מזקן, בניגוד לאינפלציית ההיתרים מגילוח שחולשת בשנים אלו כמעט בכל פלוגה ויחידה בצה"ל "הירוק". רק שתי בוגרות, מספר נמוך ודומה לקורסי טיס קודמים, סיימו אותו, והשלימו את מצבת הטייסם הטריים ל-41. שלושה מהם חובשי כיפה, הרבה פחות מממוצע הדתיים בגדודים וביחידות המובחרות. מקרב הבוגרים יש רק טייס טרי אחד שקיבל הקלות או הטבות בתנאי השירות על רקע סוציו-אקונומי, מספר יחסית נמוך בהשוואה ליחידות קרביות מקבילות.
ארבעה מהבוגרים החדשים נפגשו איתי לשיחה פתוחה, ערב מסדר הכנפיים. על מרבית הנושאים המעניינים באמת שחוו בקורס המפרך, כמו סדנת השבי, אסור להם לדבר, תחת פיקוח של חייל מאבטחת המידע. שלושה מהם מישובים כמו קיבוץ או מושב, והרביעי מגיע מצפון תל-אביב. סגן י', השקט יותר בחבורה, דתי ממוצא אמריקאי, גר במועצה האזורית גוש עציון שבין חברון לבית לחם. הוא העביר לילות כימים בשטח עם חברתו לצוות; סגן נ', שגרה במושב בצפון השרון, ונלחמה במשך חודשים ארוכים כנערה רזה אך נחושה, כדי להתקבל למיונים לטיס; סגן א' התל-אביבי, תלמיד מחונן ובעל חזות אתלטית, שלא נפרד מחברו הטוב ר' מגן הילדים, דרך אותה כיתה בבתי הספר ועד לקורס שסיימו השבוע ביחד; וסגן א' הנוסף, שגר בישוב במועצה אזורית חוף הכרמל, טייס הקרב שבחבורה שכבר בגיל 10 כתב בתוך קפסולת זמן קטנה שיום אחד יגיע והוא יהיה טייס.
גם הוא, כמו נ', הגיע לוועדות חריגים, כתב מכתבים ומיילים ולא ויתר לצה"ל עד שהתקבל לגיבוש. "כילדה תמיד הסתכלתי לשמיים וחיפשתי ציפורים. בטיסות ביקשתי להיכנס לקוקפיט, עד שאחרי הצו הראשון נתנו לי פרופיל 64 בגלל המשקל. זה באמת פתח מלחמה ולא בקטע רע, עד שהמידע שהעברתי הגיע ליחידה הרפואית של חיל האוויר. לא הפסקתי להתקשר עד שנענו לבקשה", נזכרת נ', שתהיה טייסת תובלה. לסגן א' זה לקח שנתיים, ולמזלם של שניהם, הם עשו שנת שירות לפני גיוסם, כתרומה נוספת לקהילה. בזכות פרק הזמן הזה, יכלו לנהל את המאבק הממושך, עד שהגיע המסרון המיוחל שהחל את דרכם הארוכה והקשוחה – שהסתיימה השבוע עם כנפי הטיס שקיבלו בימים האחרונים. "הטובים לטיס? זה ממש לא נכון. סתם סטיגמה", מנסה סגן א', טייס הקרב הטרי, לנתץ את הקלישאה בשיחה הפתוחה הזו, "יש טובים מאיתנו שנפלו בקורס. המתאימים לטיס זה נכון יותר".
בלי טיק-טוק, עם ערכים חדשים
נ' מסתדרת מצוין בלי שום רשת חברתית ושלושת חבריה לקורס מעדיפים את פייסבוק או אינסטגרם. לאף אחד מהם אין טיק-טוק. י', שמתגורר ביהודה ושומרון, הוא אחד משלושה בוגרים בלבד שחובשים כאמור כיפה, ומספר בגאווה על הערכים העיקריים שהניעו אותו לשרת כלוחם אוויר: אהבת הארץ והמולדת, הגנה על העם - פחות ממה שתשמעו מבוגרים אחרים, איכותיים לא פחות ממנו. מי שישאל למשל את א' וחברו מילדות ת' שאלה דומה על ערכיהם יקבל תשובה שונה ומלמדת על התמורות הגדולות שחלו בדור הנוכחי, הצעיר. השניים, שגדלו במשפחות של יוצאי חיל האוויר וביניהם טייסים שחלקם עדיין משרתים את המדינה, מספרים על הערכים שהניעו אותם בקורס: שאיפה למצוינות, הישגיות, רעות בין החברים ומוטיבציה גבוהה.
הקצינים הוותיקים שמכשירים אותם, טייסים בעצמם, מודים שבני ה-22 הללו טובים יותר ממה שהם, החניכים, היו לפני 20 שנה. הם קולטים מהר יותר והרבה יותר טכנולוגיים בתפיסה. לצד זאת, לוקח זמן לקלף את הכישורים שלהם, הם מונעים ממקום אישי ואינדיווידואלי יותר, בניגוד לערכי השליחות שהיו דומיננטיים יותר בעבר. "בסוף הקורס, אלה החבר'ה הכי ערכיים ואיכותיים שיש", כך הקצינים.
התופעה לא חריגה אגב לקורס טיס: כמעט כל מלש"ב כיום שואל עצמו מה ייצא לו מהשירות הצבאי, הפטורים משירות מחולקים בסיטונות והביקוש לשירות בגדודי חי"ר, שריון, הנדסה ותותחנים נמצא בשחיקה מתמדת. בבית הספר לקורס טיס שבבסיס חצרים ליד באר שבע מבינים כיום שזה לא בית חרושת לייצור טייסים, ולכן מגדילים את השקיפות על חשבון הדיסטנס עם החניכים, ומצמידים להם מנטורים אישיים ופסיכולוגים, להענקת כלים תומכים וליווי עקבי. כך למשל, טייסים ותיקים ובכירים כמו תת אלופים ואפילו האלוף במילואים חגי טופולנסקי, מוצאים עצמם מגיעים בכל שבוע למחנה חצרים, לשיחות אישיות עם בני טיפוחיהם בני ה-20.
מיעוט הבוגרות – בגלל המיונים
שאלת ההסללה עדיין מרחפת מעל כל חלל ישיבה מטופח בבסיס חצרים שבו אנו נפגשים, על הספות המרופדות והאווירה ההיי-טקית-חיל אווירית סביב הקירות. חזותם הבהירה של החבורה האיכותית הזו ורקעם המשפחתי לא מקרי, אך גם מיעוט הבוגרות ביחס לכמותן באוכלוסיה הפך לרועץ בחיל האוויר. בחיל הבינו את שורש הבעיה: כמות הניגשות והמועמדות לגיבוש, ושיפור הסינון. 240 חניכים וחניכות מתחילים במחזורים האחרונים את קורס הטיס במקום 300 כבעבר. בחיל האוויר אומרים כי הכנסת אוכלוסייה מגוונת יותר לגיבוש, למשל מהפריפריה החברתית ולא רק הגיאוגרפית, היא אינטרס צה"לי ולא רק אג'נדה של שוויון.
כבר היום, אומרים בחיל, זיהינו את הבעיות שיש בפני נערות בגיבוש הטיס, ביצענו התאמות והגדלנו את כמות הניגשות לגיבוש בעשרות אחוזים, כ--700 מועמדות. במיון האחרון כ-100 מהן עברו. כדי להמחיש את עומק הפספוס לאורך השנים, מעיד קצין בכיר במערך הכשרת הטייסים כי מרבית הבוגרות מסיימות בציונים והערכות ובאיכות טיסה גבוהים יותר ממרבית הבוגרים. "על הנשים עדיין יהיה עומס גדול יותר, ובכשירויות הליבה לא נעשה שום שינוי, אבל בשלב הקרקעי כמו הניווטים אין סיבה שחניכה בקורס טיס תסחוב את אותם משקלים של חניכים", הוסיף הקצין.
גם היום, מודים בחיל האוויר, מרבית חניכי קורס הטיס הם מגוש דן או ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית, אך ל-300 אנשי הסגל מובהר – גם אם מישהו מהחניכים לא נראה כמוך, ההסתכלות עליו חייבת להיות נקייה ומקצועית בלבד. למרות שלא מדובר במדגם מייצג, שאלנו את ארבעת הטייסים כמה מחבריהם לכיתה י"ב התגייסו לקרבי, לעורפי או לא התגייסו כלל. סגן י', שגר ביו"ש, מעיד ש-90% מבני כיתתו הלכו לקרבי והיתר התגייסו ליחידות עורפיות בגלל פרופיל נמוך; סגן א', טייס המסוקים, שגר בתל אביב מספר: "אני לא מכיר מישהו שלא התגייס מהכיתה אבל מעריך שכמחצית הלכו לתפקידי לחימה והחצי השני לעורפיים". נ' שגרה במועצה אזורית בצפון, מוסיפה: "בודדים עשו אצלי שירות לאומי והרוב המוחלט ללוחמה", ביניהן בנות. סגן א' ממגמת הקרב שגר בישוב בחוף הכרמל נזכר: כולם התגייסו מהכיתה, ובערך שני שליש ללוחמה.
ובכל זאת, בתקופה בה מורגשת ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, ראיתם זאת גם מסביבתכם? בשכונה, בקרב חברים או בני משפחה ויותר כאלו ששואלים מה ייצא לי מהשירות הצבאי?
סגן א' ממגמת הקרב: "קראנו את הכותרות של 50% מתגייסים והרמטכ"ל בעצמו יצא כאן נגד האמירה "הטובים לסייבר". לי זה חבל כי נכון שאתה מקבל מהצבא פחות דברים ביד שנמדדים בכסף או מקצוע ב-8200 אבל אתה מקבל כל כך הרבה דברים אחרים במקצוע הלוחמה. יש פערים התנהגותיים ויכולות הסתגלות בין מי שבקרבי ומי שלא שירת".
סגן א' ממגמת המסוקים: "אני רואה בעיניים ממלש"בים שהמוטיבציה לקרבי מאוד יורדת. אנחנו פה קבוצה לא מייצגת. אנחנו כבר בקבע, נהיה בסדר בחיים. נשרת בצוותי אוויר ונצא בגיל 28-29 ונסתדר. קיבלנו בקורס תואר ראשון לכאורה בחינם ותוך שנה, דברים שלוחמי חי"ר לא מקבלים. אין סיבה שהם לא יקבלו מה שאני קיבלתי, וגם יחס של החברה כלפיהם. אלו שבגדודים לא מוערכים מספיק. הם קורעים את התחת ונמצאים במקומות מסוכנים ומורכבים גם מבחינה נפשית עם דילמות רבות. אותם לא אימנו 3 שנים וליוו אותם צמוד וכל יום תחקרו ובנו אותם לזה כמו אצלנו.
"צריך לתת להם יותר קרדיט, הם לוחמים אמיתיים ואנשים סופר איכותיים. אנחנו מעולם לא עשינו פעילות מבצעית עד כה, ונמצאים בסביבה מאוד תומכת ועוטפת שמכינה אותנו למשימות מורכבות בקצה. החבר'ה הצעירים כן צריכים ללכת ליחידות לוחמים למרות שהעולם היום הוא כסף מהיר ו'איך אני מקדם את עצמי'. צריך שיהיה פחות אגואיזם, שיהיה יותר רצון לתרום ולבצע שינוי. בקרבי יש חוויות ותכונות אופי שלא תקבל ב-8200".
סגן י' ממגמת התובלה שגר ביו"ש: "אני בא ממקום שתמיד דוחפים לשרת במקום הכי קדמי בקרבי במגמה שהולכת וגוברת. במעגל שלי לא מורגשת ירידה במוטיבציה ורק בלית ברירה הולכים אצלנו ליחידות כמו 8200".
סגן נ': "אין לי אינסטגרם, טיק טוק או פייסבוק אז הייתי פה שלוש שנים די מנותקת. לפעמים קראו לי רוח רפאים. כל החברים שלי מהקומונה הלכו לקרבי".
"מותר לטעות – אסור לטעות פעמיים"
החינוך לדבר אמת, לדווח מיד על כל טעות ותקלה ולהיות ישר, הפכו מזמן ל-DNA של טייסי חיל האוויר. זוהי תרבות יוצאת דופן שחסרה במערכים קרביים אחרים בצבא: מפקד מחלקה בחי"ר שיחרוג מגבולות גזרה במהלך תרגיל הסתערות באש חיה יזכה לכל היותר להערה מיידית בעל פה ול"תחקורון" זריז בשטח; טייסים שיעשו זאת במבנה באוויר עלולים למצוא עצמם בכלא ליומיים. "זה בא לידי ביטוי כבר בשלב ראשוני בקורס. קיבלנו מחברת תקלות מחלקתית שבה אנו רושמים את הטעויות שעשינו באותו יום", מעיד סגן א', כדי שכולם יידעו ויפיקו לקחים, "מותר לטעות, אסור לטעות פעמיים. מענישים יותר טייסים בקרקועים אבל המערכת בהחלט לימדה אותנו שאפשר לטעות. ההבדל ביננו למקומות אחרים שטעות של טייס זה 80 מיליון שקלים שהולכים וגם לוחמי אוויר. מרווח הטעות גבוה".
התרבות הזו מובילה לתחרות אדירה, לעיתים בין החניכים לבין עצמם. סגן א': "בפרק ההכשרה הקרקעית נקעתי את הקרסול ולמרות המלצת הרופא, התעקשתי לצאת לניווטים בשטח, בלילה, כשאני צולע. אבל מה שהיה לי הכי קשה זה שלא יכולתי להצטרף לאקט האחרון, של טיפוס לפסגה גבוהה של הר, עם אלונקה פתוחה, עם יתר החברים, עד הזריחה, ליד מצפה רמון. כמעט נשברתי".
רגע השבירה של הטייסת נ' הגיע באימוני הטיסה הראשונים. בארבע הגיחות הראשונות שום דבר לא הלך לה, והיא הבינה שההדחה קרובה: "סיימתי כל ערב עם דמעות בעיניים אבל עשיתי לעצמי איפוס, ממש שיחה עם עצמי ועם מילה טובה שזרק לי מדריך ותיק, הצלחתי להתגבר על הבעיה". לסגן א' ממגמת הקרב הכל היה מושלם וחלק עד שהגיע רגע אחד בחלוף שנתיים ושמונה חודשים: "הייתי באופוריה כי באמת הכל הלך לי טוב, ואז תרגלתי קרבות אוויר ופתאום חזרתי על אותה טעות בכל גיחה. דווקא חבר לחדר עזר לי למצוא פיתרון כי זה היה השלב הכי קריטי בקורס".
שלושה מהבוגרים בקורס האחרון הם דתיים, ו-י' כאמור הוא אחד מהם. הקושי היחיד שהרגיש היה בשבתות, שבהן לא יכל ללמוד לטיסות או לניווטים: "אבל הסביבה מאוד תמכה ועזרה לי להתכונן לכך לפני כניסת שבת אז עדיין קיבלתי הזדמנות הוגנת ושווה. קמתי חצי שעה לפני כולם כדי להתפלל וגם בערב לא ויתרתי על תפילת ערבית, לא התייחסו אלי אחרת כי אני דתי. מי שמעוניין להתרחק מנשים בקטע פיזי באימונים יכול לבקש. ניווטתי עם ת' ביחד ללא כל בעיה ולא היה שום הבדל בדת גזע או מין".
מה היה הרגע הכי מפחיד בקורס?
סגן א' ממגמת מסוקים: "בהכשרה הראשונית לטיסות הייתי אמור להגיע לאיזור טיסה מסוים ובגלל חוסר ריכוז נכנסתי לאזור שטסנו בו יום לפני זה, כי לרגע שכחתי לאן אני צריך לטוס. המדריך משך את ההגאים והוריד את המסוק. הוא שאל למה פניתי, וכולי הייתי לבן ועם זיעה קרה, בסטרס. עשיתי פאדיחה גם אם כביכול לא קרה כלום. נלחצתי גם מהאווירה עם המדריך והוא קלט את זה. נחתנו עם המסוק בשטח להפסקה קצרה, עשיתי שכיבות סמיכה באמצע השדה, שתיתי מים ונשמתי אוויר, ובמסוק עשיתי לעצמי תחקיר זריז של דקה וחצי. המדריך אמר לי להמשיך הלאה וזה עזר לי לצאת מזה. בהתחלה, בשלב הזה של שנה וחודשיים בקורס, אתה ממש צעיר ולפעמים מתרגש".
סגן נ': "הרגע שהכי הפחיד אותי בקורס קרה דווקא בוועדות ההדחה. אתה יושב עם כולם באודיטוריום ומקריאים שמות של מי שנשאר, מי מודח ומי ממשיך ולאיזו מגמה. אלה הועדות שקובעות את הקריירה שלך, וזה ממש מול כולם. זה האקט המפורסם ביותר בקורס. בהתחלה, כשמודחים, זה לא נעים אבל זה חיים של אנשים וחיים של אחרים כשאתה לוקח מטוס בידיים. אני למשל טייסת תובלה שמטיסה עוד אנשים בבטן המטוס, ולכן חייבים את ההכי מקצוענים. באותם רגעים היה לי דופק 200, וזה עוד היה לפי סדר האלף בית ושם המשפחה שלי לקראת הסוף. כולם היו בשקט, בלי קריאות שמחה ובלי קריאות מבאסות, אבל כן כאב ועצב שחברים שלידך מודחים ברגע הזה. עושים את זה בכבוד ושומרים מקום טוב למי שמודח ביחידות ובמסלולים מובחרים אחרים".
סגן י' ממגמת תובלה: "בטיסות הצ'קים של השלב המכין טסים הפוך, למשך פחות משנייה ולצורך שיפור האוריינטציה, בפעם הראשונה ותוך כדי לא חושבים על זה. מיד לאחר מכן הסתכלתי למעלה וראיתי את האדמה. זה קצת מפחיד אבל גם מאוד מגניב. כיף לראות כך את העולם הפוך בגובה 5,000-6,000 רגל. מאוד לאתגר לשלוט במטוס כשאתה הפוך".
סגן א' ממגמת קרב: "בשמונה חודשים בקורס נתקפתי בחרדת ביצוע. זהו סוף השלב הבסיסי של ההכשרה קרקעית, אחרי שבוע שבו אני הולך לאיבוד בכל לילה עם תחושת כישלון ברורה, אני מגיע לניווט בדד מסכם של 30 ק"מ עם אווירת מלחמה מירי של מטווחים באיזור, רוחות סערה וחושך מוחלט. קר מאוד, באיזור בה"ד 1. בתוך תוכי אני חושב שמהניווט הזה לא אחזור, עד שחבר נתן לי שתי סטירות ואמר לי צא מזה. רק אז יצאתי לדקור את הנקודות".
