בשעה זו של מלחמת קיום. בשעה זו של דם ודמעות מבעבעים לסירוגין. בשעה זו של הלהטת האדמה בגופותיהם החמות עדיין של ילדים וילדות שנלחמו על זכותם לחיות בשלום או על זכות הקרובים להם להמשיך לחיות. בשעה זו של נשיאת עיניים הרחק, אל הצד השני של הים האטלנטי, כדי למצוא רק שם מנהיגות שיודעת להזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים ולא רק במי מקרב אזרחי ישראל. בשעה זו שבה החברה הישראלית מתגלה כארוגה מגידי ברזל וחוטי זהב, ולא מקורי עכביש, למרות תל הנמלים הקרוי ממשלת ישראל שנפוץ לכל עבר. בשעה זו של אימה טהורה, דוחה שינה, דוחה מזון, דוחה דיבור, בעיקר בכל פעם שאנחנו נזכרים שבעזה כפותים אי-שם מתחת לאדמה ישראלים קשישים, הורים ותינוקות, אולי כפותים זה לזה, אינם יכולים לעזור זה לזה, גם לא הורים לילדיהם שלצידם, למעט ללחוש זה באוזני זה, אולי בפה מלא דם, שחייהם לא היו נטולי משמעות כי אי-שם ימשיכו לחיות אנשים שלא ישכחו אותם עד ימיהם המיוסרים האחרונים.
בשעה זו שבה במורד לחיי ראש ממשלה כזבן ואגואיסט, נואש לבני ברית מעוררי אמון ציבורי, זולגים במקום דמעות אגלי זיעה שמקורם באש הציבורית השורפת שכבר מתרגשת עליו מימין ומשמאל. בשעה הזו הושיטו את היד קדימה. שלפו אצבע מחודדת והצביעו באמצעותה מעתה ועד סוף המלחמה, למרות ואף על פי שהיא רועדת, על שלושת הגברים ששברו את ישראל לכדי רסיסי ניאון. יחד וכל אחד לחוד. ביודעין ובשחצנות אין קץ. בתחושת עליונות יהודית כאילו כל מי שאיננו הם, כולל בכירי הביטחון, הכלכלה והמשפט בארץ ובעולם הם טיפשים, בוגדים או סתם עגלות ריקות ומקרקשות שכל ייעודן הוא להוביל משאבים לעבר מפתן דלתם, שעליה השלט "אנחנו רוצים עוד".
לולא השלושה האלה לא הייתה קמה ממשלת הגברים מלא מלא, יהודים וימנים מלא-מלא, שבמשמרת שלה נרצחו אלפי ישראלים בתוך עשרה חודשים, יהודים וערבים, מטרור ומפשע. בלי השלושה האלה, בנימין נתניהו המואשם בפלילים, שלפחות שניים מהם בזו לו בעבר גלויות, לא היה ראש ממשלה.
בעז גאוןאסנת בן דבלולא שלישיית "כן, לשבור", את כל מה שהיה שלם קודם לכן גם אם לא מושלם, ששירתו במצטבר בצה"ל שנתיים וארבעה חודשים, בתפקידים עם אפס סיכון או מבלי להתגייס כלל, לולא שלושתם לא היו מערכות הביטחון, המשטרה, המשפט והכלכלה מוחלשות ומותקפות, נטרפות בהסחות דעת בלתי פוסקות ומיותרות כליל, על בסיס יומיומי ולעיתים שעתי, כמו מהלומות איזמל שאט-אט סודקות את מה שנבנה בעמל רב. בכירי המערכות הללו לא היו מואשמים בבגידה ובטיפשות, מן הרמטכ"ל, המפכ"ל, נציב בנק ישראל, נשיאת בית המשפט העליון ומטה, והכל כי תכליתה של מדינת ישראל היא לשרת את "הציונות הדתית", המפלגה - להבדיל מהתנועה הרעיונית, להבדיל מההפך.
בצלאל סמוטריץ'. שמחה רוטמן. איתמר בן גביר.
שלפו את האצבע והצביעו עליהם, כי בניגוד למנהיגי הציונות הדתית בעבר, אין להם את גדלות הרוח לעשות חשבון נפש, רק להביט בבוז לועג, שהפך להיות סימן ההיכר שלהם, מבט רוטמני, מבט סמוטריצ'י, מבט בן גבירי, בכל מי שלא מבין שמעתה הם והם בלבד שולטים בישראל, כי ראש ממשלה מבוהל תלוי בהם לצורך ביטול משפטו. הצביעו עליהם כדי שאשמתם לא תנוקה, בעוד גובר והולך הזעם המופנה לעבר האידיוט השימושי שלהם נתניהו.
בעיקר, הצביעו עליהם כי עולה החשד שברגעים אלה ממש הם ממלמלים, בשקט בשקט, במקום את המילה "סליחה", נאמר אם מישהו שואל אותם אם ישראל חוזרת לעזה כפי שתמיד רצו, גם אם במדים מגואלים בדם אחינו ואחיותינו, את המילים "בעזרת השם". או אפילו "תודה לאל". הצביעו עליהם ואל תורידו את האצבע, כדי שהם ידעו שאנחנו יודעים – שהם שברו את ישראל.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
