הקיטוב בין ימין ושמאל הפך כה דיכוטומי, עד שלעיתים נדמה שלא מדובר במחלוקת פוליטית אלא במלחמת מעמדות. שני אקדמאים, ד"ר אבישי בן-חיים וד"ר גדי טאוב, נתנו בשסע סימנים. הראשון טען שההגמוניה מתאמצת לדכא את ישראל השנייה ולהותיר את בשורתה של המזרחיות הנעימה נטולת כוח במוסדות השלטון. לעומתו, טאוב טוען שהאליטות מביטות על המציאות בעיניים קוסמופוליטיות וגלובליסטיות. "ניידים", הוא קרא להם. לעומתם, "הנייחים", שעיניהם נשואות למקום שבו הם גרים, פועלים על פי ערכים מקומיים. אף שניתן למצוא קווים מקבילים בין תפיסות אלו לבין "המרד נגד הגלובליזציה" של העיתונאי נדב איל, הפכו בן-חיים וטאוב לחוד החנית של המאבק.
הממשלה קצרת הימים של נפתלי בנט ויאיר לפיד עדיין משליכה על המציאות. בשנה וקצת של שלטון, בסיוע הייעוץ המשפטי האדיב וכלי תקשורת מפרגנים, חזר השמאל למוסדות השלטון ומימש את ערכיו. בארה"ב מכנים את זה "אפקט המטוטלת": הנשיא ג'ו ביידן הוא תגובת נגד לשלטונו של דונלד טראמפ, שנבחר כתגובה לכהונתו של ברק אובמה שבתורו נבחר כתגובה לכהונתו של ג'ורג' בוש הבן וכך הלאה. אלא שבמערכת הפוליטית בישראל רוב מי שנפלט מהשלטון נשאר בסביבה גם אם הפסיד.
על פניו, מאז המהפך ב-1977, מרבית הממשלות היו בראשות הליכוד, אך לא כל ממשלות הליכוד זהות זו לזו. למשל, אחת מתגובות הנגד לממשלת בנימין נתניהו השנייה (2009) הייתה עלייתו של יאיר לפיד וברית האחים עם בנט שהותירה את החרדים מחוץ לממשלה. כעת אנו רואים את אדוות תגובת הנגד לממשלת בנט ולפיד. השמאל, שטעם שלטון לראשונה מאז תחילת המאה, מסרב לקבל את גזר דין הבוחר וכל רפורמה של הימין נענית בשלילה קטגורית.
הימין, מנגד, שראה את התנהלות השמאל בשלטון, הבין שהוא מוכרח ללמוד שיעור במשילות. די להביט בתגובות המזלזלות של המחנה הלאומי בפעולות השמאל. בכירי מערכת המשפט נגד הרפורמה? הם רק מוכיחים את נחיצותה. יזמי הייטק מאיימים לעזוב? הם במילא התכוונו לעשות זאת. הכלכלנים מזהירים מפני קריסה? פעילים פוליטיים במסווה. עשרות אלפים יוצאים להפגין? עוד מחאת "רק לא ביבי".
המאבק על הרפורמה במערכת המשפט לא מספר את כל הסיפור. חבית הנפץ הבאה, כך על פי ההסכמים הקואליציוניים, עלולה להתלקח בדיון על חוק השבות. סקר שבוצע לאחרונה על ידי מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף "לובי המיליון" והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ועסק בעמדות הציבור בדבר השינויים המוצעים בחוק השבות, מגלה שהמחלוקת נמצאת בלב זהות החברה הישראלית. השאלה נפיצה לא רק בשל היחסים בין ישראל לבין יהדות התפוצות, אלא כי היא יושבת במרכז השבר של החברה בארץ.
עקיבא לםדניס ויסלפולפי הסקר, 58% מהאוכלוסייה היהודית בארץ טענו שיפריע להם אם בן או בת משפחתם יתחתנו עם אדם שאינו יהודי על פי ההלכה, גם אם גדל בישראל. מבט מעמיק בהזדהות הפוליטית של מתנגדי ההתבוללות ותומכיה מצייר תמונה פשוטה, דיכוטומית וכואבת להפליא: בקרב תומכי הקואליציה, כ-85% מהציבור היהודי מתנגד לנישואים עם בן או בת זוג לא יהודים. בקרב תומכי מפלגות האופוזיציה ההתנגדות צונחת ל-27% בלבד. ימנים, ככל הנראה, יתנגדו לנישואים מעורבים. לאנשי שמאל, כך עולה מהסקר, פחות אכפת.
יועצו המיתולוגי של בנימין נתניהו בהתמודדות הראשונה שלו על ראשות הממשלה, ארתור פינקלשטיין המנוח, איתר את הפער בנקודה אחרת. זה לא שמרנים מול ליברלים, לא נייחים נגד ניידים, לא ישראל ראשונה או שנייה, לא גלובליסטים נגד לוקאליים, אפילו לא מחנה רק ביבי מול הרל"ביסטים. אחת השאלות שהפנה פינקלשטיין לנסקרים כדי להבין אם יצביעו בעד נתניהו הייתה "איך אתה מזדהה קודם: כיהודי או כישראלי?". היהודים תמכו בנתניהו, הישראלים בשמעון פרס. כמעט 30 שנה אחרי, והסיפור נותר כשהיה. יהודים מול ישראלים.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
