יוצאים לדרך
יום שני 6 בפברואר 2023
רק בישראל אתה קם ליום שגרתי בעבודה ומוצא את עצמך בערב בנסיעה למשלחת חילוץ בטורקיה. אי הוודאות היא שם המשחק. לפני חצי שעה הורדנו שני חיילים בגלל מגבלת מקום.
הכנות אחרונות לטיסה מבסיס נבטים, יעד הנחיתה הצפוי – אדנה. יש מרחבים אדירים שנפגעו, מקווים שנהיה לעזר והצלה, ולפני הכל שכל המחלצים יחזרו בשלום בגוף ובנפש.
ההכנות לקראת יציאת המשלחת לטורקיה
(צילום: דובר צה"ל )
אנחנו משלחת של 140 אנשים, אבל חוץ מציוד כל אחד כאן יוצא גם עם מטען אישי של משפחה, בת/בן זוג, ילדים, מחלקה במילואים, קולגות, עובדים וחברים.
"ענפי זית" טורקיה 2023, יצאנו לדרך.
בדרך לאזור האסון
יום שלישי 7 בפברואר 2023
חצות. עולים ומתיישבים במטוס תדלוק צה"לי שעבר הסבה למטוס נוסעים מאולתר. אחרי המתנה ארוכה, מתניעים, תפילת הדרך ויוצאים.
הטיסה קצרה ואנחנו כבר קרובים לנחיתה, אך האישור לנחות לא מתקבל. הנחיית הרשויות הטורקיות היא לטוס לאנטליה, מרחק גדול מדי עבורנו ממוקד הרעש. הטייסים שלנו, הכי ישראלים שיש, לא מוכנים לקבל את ההנחייה ובמשך שלוש שעות חגים באוויר מעל השדה, מתעקשים שהמטוס חייב לנחות באדנה.
בסוף האישור מתקבל. השעה 05:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים באדנה, דרום טורקיה. תדריך ראשון בשדה התעופה: אנחנו באזור מוסלמי לא סימפטי, יש איתנו כמות עצומה של משלחות מכל העולם, חברים ואויבים, כולם כאן למטרה אחת משותפת.
בתמצית של התמצית, מה אנחנו מביאים איתנו? תקווה, מאמצים, ידע ומקצועיות, תפיסת הפעלה ישראלית, צניעות והרבה הרבה רצון טוב.
אנחנו משתבצים למשמרות ומקיימים תדרוכים ראשונים. אין הרבה דברים קדושים, רק כמה. חוץ מעשיית צרכים הכל קורה ביחד, זה כלי העבודה הכי משמעותי ויעיל שיש לנו. כולם שווים בפני המשימה, אין דרגות, כולם עושים הכל. בתוך הצוות אפשר וצריך להגיד הכל – לשתף, לבכות, להתפרק, לפרגן, לחלוק, להתעצבן – מותר הכל. אין חריגה מהלו"ז היומי – כולם עובדים לפי הלו"ז בלי שום חריגה, אוכלים את כל הארוחות, מתקלחים ועובדים יחד.
יוצאים מהשדה. אנחנו נוסעים לקהרמאנמרש, כיוון כללי. תוך כדי הנסיעה יוחלט על האתר הראשוני שאליו נגיע.
הדרך יפה ופסטורלית, ואדיות ושדות רחבים למרגלות הרים מושלגים. סימנים ראשונים של הגעה לאזור – יש פקקי תנועה אדירים. כולם עומדים ביחד – מקומיים, מחלצים, משאיות ורכבים פרטיים. הפקקים לא נגמרים. שעות ארוכות של עמידה בפקק ארוך.
"הדרך יפה ופסטורלית, ואדיות ושדות רחבים למרגלות הרים מושלגים. נכנסים לעיירה הראשונה - הרס רב, בניינים מפורקים. וזה רק קצה קצהו של אזור האסון"
אט אט נכנסים לעיירה הראשונה. לא מתמהמהים ולא עוצרים שם. הרס רב, בניינים מפורקים, ועדיין, זה רק קצה קצהו של אזור האסון.
17:30 הגענו לקהרמאנמרש. קור מקפיא עצמות, 2 מעלות בחוץ. בזכות הנהג הרציני שלנו הגענו ראשונים. אנחנו כאן לפני הציוד, לפני האוהלים, ולפני כל שאר הכוחות. אנחנו נערכים ליציאה ראשונית לעיר. יש מספר איתורים ספציפיים עם לכודים, טרם הגיעו לשם כוחות.
החילוץ של ארדה
יום רביעי 8 בפברואר 2023
נכנסו אתמול בחשכה לעיר רפאים, כאילו לא מהעולם הזה. הרס בלתי ייאמן. נחילי אזרחים שצועדים חסרי כל, מתקבצים חבורות חבורות ליד מדורה כדי להתחמם, להתנחם.
הניווט לאתר הספציפי מתבצע יחד עם דניס, המתורגמן שלנו מכוח ההצלה המקומי. הירידה מהרכבים מלווה בקריאות וצעקות. אלו קוראים ליקיריהם, אלו קורעים על קרוביהם.
13 צפייה בגלריה
מבנה שקרס ברעידת האדמה. בסריקות הראשונות מתגלים עוד ועוד אנשים שכבר לא בחיים
(צילום: הלל שלו)
בסריקות הראשונות באתר מתגלים עוד ועוד אנשים שכבר אינם בחיים. משפחות מנסות להוציא את יקיריהן מבין ההריסות. קשה לשכוח את המבט של כל אחד שאנחנו עוברים לידו, בטוח שאנחנו באים דווקא כדי לעזור לו, ויש מלא שצריכים עזרה. כבר יומיים שבני משפחה רבים לא עוזבים את קרבת הבניינים, משוכנעים שיש תקווה, מנסים לשכנע את כל מי שהם יכולים שיש שם חיים.
אחד הצוותים שלנו בבניין שכן סורק את המרתף ולפתע שומע קול חרישי. המתורגמן מצטרף במהרה, צעקות הדדיות. לא להאמין, אבל יש שם ילד בן 12 בשם ארדה שנמצא לכוד בתוך רצף קומות שקרסו לחלוטין האחת על השנייה. אנחנו בקושי רב שומעים אותו ומבינים שהוא נמצא קרוב אבל רחוק.
מהר מאוד כולם מבינים שאנחנו באירוע בלתי רגיל. הבניין במצב הנדסי רעוע לחלוטין, הצלחנו להזדחל למרתף שנשאר יחסית בנוי. כל קדיחה או ניסור עלולים לפגוע בביטחון המחלצים. אנחנו עובדים לאט לאט, המהנדס שלנו עובר מנקודה לנקודה ואט אט יוצרים חור בתקרה שמעלינו.
ככל שאנחנו ממשיכים לקדוח ולפעור את התקרה אנחנו שומעים את ארדה טוב יותר. הוא שוכב בקומה מעוכה. לידו אנחנו מזהים ששוכבים איתו בני משפחתו, ללא רוח חיים. בחוץ, ליד ההריסות, כמו ליד כל בניין, ממתינים בני משפחה – דודים וסבתא. כולם מתוחים ומקווים לטוב.
עברו כמעט 48 שעות מרעידת האדמה, הסיכוי למצוא אנשים בחיים הוא כל כך קטן, ויורד בכל דקה. אנחנו ממשיכים לעבוד בתורנות. קודחים, דופקים ומנסים להגיע למרחב שבו נמצא ארדה. מקלפים שכבה אחרי שכבה, תקרת בטון, אחריה שכבת מרצפות, לאחר מכן פרקט ביתי.
ארדה נצמא בתוך מרווח קטן מאוד. התקרה קרסה ומעכה הכל. הוא נפל מהמיטה ונשאר סמוך אליה, זה מה שאפשר לו מרווח אוויר.
הפתח גדל וגדל, ופתאום כמו בסרט, מתוך ההריסות מושטת אלינו יד קטנה. תחושת סיפוק בלתי רגילה. הצלת עולם ומלואו. אנחנו ממשיכים במרץ לקרוע את התקרה, בדרך נופלות על כולנו כמויות אדירות של שפוכת.
"פתאום, כמו בסרט, מתוך ההריסות מושטת אלינו יד קטנה. תחושת סיפוק בלתי רגילה. המרתף מאובק, בקושי רואים, אבל שומעים צעקות של ילד גיבור שחזר מהאוב"
המרתף כולו מאובק, בקושי רואים, אבל שומעים צעקות הצלה של ילד גיבור שחזר מן האוב. מתוך החור הקטן מזדחל לו למטה ארדה. פשוט לא להאמין. קריאות השמחה של הצוותים ושל כל הקהל בחוץ משכיחים לרגע את סיפור המסגרת שכולנו בתוכו.
ארדה מובהל לאמבולנס ומשם לבית חולים. מורעפת עלינו כמות בלתי רגילה של אהבה והוקרה. חיבוקים ונשיקות מבני משפחה ומכל מי שעמד וצפה בלידה מחדש של ארדה.
השעה כבר 04:00 לפנות בוקר, אנחנו יורדים למנוחה של כמה שעות, נסיעה קצרה למחנה הישראלי. אף אחד לא הולך לישון אחרי עיבוד יום משותף. בסוף אנחנו מתרסקים לשינה אחרי יום בלתי רגיל. בעוד כמה שעות השכמה, וחזרה ליום חדש של עבודה.
לאחוז יד מתוך ההריסות
יום רביעי 8 בפברואר 2023. 11:00 בבוקר
אחרי לילה קר באוהלים, בטמפרטורה של 2- מעלות, אנחנו בדרך ליום עבודה חדש. המחנה הישראלי מלא בצוותי עבודה. עוד ועוד כוחות מצטרפים למחנה של אור גדול בתוך החושך. כוחות תגבור של היחידה בדרך, כמו גם 100 טון ציוד לטובת הקמת בית חולים שדה.
אנחנו עולים על הרכבים לכיוון קהרמאנמרש, לראשונה נכנסים לשם באור יום. לתומנו חשבנו שצפוי לנו רק איתור נעדרים ונפגעים שאינם בחיים. אתמול כבר מצאנו חלק גדול מהם, הם ובני משפחותיהם מחכים לנו.
הדרכים בעיר באור יום פקוקות לחלוטין, אנחנו מזדחלים לאט לשכונה שבה עבדנו אתמול. אנחנו מצטרפים לכוח שעבד כל הלילה, חפיפה והחלפה ראש בראש.
אחד הדברים שקורעים את הלב הוא המפגש עם האוכלוסייה המקומית שנמצאת בתוך כאוס בלתי נתפס. בילאל, בחור בן 25 שפגשנו עוד בשעות הראשונות לאחר שהגענו, גר בעיר קרובה והופיע כאן כדי לחלץ את ארבעת בני משפחתו מהבניין שקרס. הוא יושב ליד הבניין עד שייצאו.
הוא מושך אותי בכוח לנקודת ההריסה. קשה כל כך להחליט, אבל הדבר הנכון הוא לעסוק כרגע בנקודות עם גישה נוחה יותר, בוודאי בבניינים שבהם יש סבירות ללכודים חיים. בילאל לא מוותר. הדרך היחידה שהוא "ישחרר" אותי כדי שנוכל להמשיך היא להסתכל לו בעיניים ולהבטיח לו שלא נלך הביתה מבלי להוציא את המשפחה שלו.
בשעות הצהריים מתחילות לזרום שמועות על בניינים נוספים עם לכודים חיים. אנחנו מקבלים אחריות על בניין חדש ומעבירים לשם את כל מרכז הכובד שלנו. בילאל רץ אליי, תופס לי את היד ומזכיר לי את ההבטחה אליו. גוש של אשמה יורד בגרון, הצלחתי להבטיח, מבטיח לעצמי לא לשכוח אותו ולחזור אליו שוב.
13 צפייה בגלריה
פעולות החילוץ. הדבר הנכון הוא לעסוק בנקודות עם גישה נוחה יותר, בוודאי בבניינים שבהם יש סבירות ללכודים חיים
(צילום: דובר צה"ל)
השלמנו את המעבר, בוודאות יש כאן לכודים. אנחנו מצליחים להגיע לקרבה של כמה מטרים מהם, אבל במרחק שעות ארוכות של עבודה. אין דרך מהירה וקלה לעבור דרך תקרות, רצפה וקורות מעוכות האחת על השנייה.
אנחנו לא מאמינים, אבל אנחנו באמת שומעים עוד בן אדם בחיים! פרצנו מנהרה צרה פנימה, אנחנו בתוך דירה מחוצה לחלוטין. בסבבי העבודה, ככל שחופרים פנימה שומעים את קולו של חוסיין בצורה בהירה יותר. עכשיו תורי, אני מזדחל פנימה לקצה המנהרה, חוסיין מושיט יד, וכמו בילאל, גם הוא מסרב לעזוב.
הוא 62 שעות מתחת להריסות, עדיין תקוע עמוק. הוא בן 65 והדבר הראשון שהוא אומר כשהוא שומע שאנחנו הצוות הישראלי זה "עכשיו אני אופטימי!". דמעות בעיניים. קשה לתאר במילים את התחושה של אחיזת ידו הרועדת של אדם חי מבין ההריסות. אני דוחף את היד ככל האפשר פנימה, מעביר לו צמר גפן ספוג במים להרטבת השפתיים. הוא תקוע היטב. כמה קרוב, ככה רחוק.
השעה כבר 22:00 בלילה, חוסיין תקוע והדרך אליו בקושי מתקדמת. ברגעים האלה מתגלים הכוחות והעוצמות של צוות המשלחת המופלא. לכולם ברור שאנחנו לא זזים מכאן עד שחוסיין יוצא, ויהי מה. העקשנות וההתמדה מתגלות ככלי החפירה הכי חשובים שיש. מתן, מיקי, יואב, עילי, ברק, חן, אריאל – כל אחד עושה מאמץ עילאי לחפור עוד קצת.
הצלחנו סוף כל סוף לבצע פריצה מלאה עד חוסיין, מבצעים בדיקות רפואיות מהירות ומחליטים על שליפה וטיפול לאחר חילוץ. אנחנו מושכים אותו החוצה בזהירות. פתח הבניין מתמלא בעשרות אנשי חילוץ שמחכים בכיליון עיניים לראות עוד אדם שיוצא מההרס עם דופק ונשימה.
ממשיכים את העבודה אל תוך הלילה, ובעיקר אל תוך הלא נודע.
בין המשפחות בארץ למשפחות בטורקיה
יום חמישי בערב, 9 בפברואר 2023
יש קהרמאנמרש של היום ויש קהרמאנמרש של לילה. הלילה קפוא, מתחת לאפס, כולם מתקבצים קרוב למדורה או לאוהל, ישנים ברכבים נטושים. ביום העיר הומה אלפי משוטטים. יש דינמיקה עצובה שבה כל משפחה חושבת ומאמינה בכל ליבה שהיא שומעת את הקולות של יקיריה מבין ההריסות.
אין ייאוש בעולם כלל, וכל מקרה אנחנו בודקים לעומק. מזדחלים לתוך ההריסות ויחד עם המקומיים צורחים שוב ושוב "מישהו שומע??". כל סריקה בראייה או בשמיעה נעשית שלוש פעמים. שוב קריאות, שוב דממה. הרגע הזה של ההזדחלות החוצה מלווה בהתקהלות של עשרות בני משפחה שמחכים להבעות הפנים שלנו. אי אפשר לשקר. כולם מבינים את המשמעות של דממת מוות. זה שורף את הלב, אבל אולי גם קצת מנחם, לדעת שיש להם תשובה.
13 צפייה בגלריה
פעולות החילוץ בטורקיה. כולם מבינים את המשמעות של דממת מוות. זה שורף את הלב, אבל אולי גם קצת מנחם, לדעת שיש להם תשובה
(צילום: דובר צה"ל)
בחשיבה מבצעית צבאית הדבר הכי ודאי זה הקרקע, כל השאר ישתנה כל הזמן. כאן בדיוק להפך, הקרקע היא הדבר הכי לא ודאי. שתי הרעידות החריבו את העיר, לצד מספר רעידות משנה, שאת חלקן גם אנחנו הרגשנו.
מה שכן ודאי כאן, ובצורה כל כך חזקה, זה האנשים. זהב טהור. בצוות אנחנו בסך הכל שבעה אנשים שלפני כמה ימים רובנו בכלל לא הכרנו האחד את השני. ברק וחן משרתים איתי יחד במילואים ביחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית), הם מסוג האנשים שכל אחד רוצה לידו במקרים קשים, הם כמו אחים בשבילי.
לצוות הצטרף גם אריאל, קצין יחצ"א ממחלקה אחרת שצוות אלינו. הוא סטודנט להנדסה, משלם מחיר עצום על כך שהוא כאן. מקצוען אמיתי, צנוע, עם חיוך שמרגיע מקילומטרים. אלינו הצטרפו גם שלושה אנשים שכלל לא הכרנו עד לפני כמה ימים: עילי, קצין מודיעין מפיקוד העורף, הצעיר שבחבורה. יואב אופן, איש הייטק, מג"ד מילואים מסור מהפיקוד. אחרון חביב, מיקי זק, זקן הצוות, ואולי זקן המשלחת בכלל. מהנדס, מג"ד מילואים עם אין סוף ניסיון.
כאן בטורקיה נולדו צוותים חדשים, חברויות חדשות, משפחת-צוות-חדשה. החוויות כאן לא יישכחו לעולם, זר לא יבין מה עברנו. הצוות שלנו הוא הדבר הכי טוב שקרה לי ולנו כאן. אבל יש גיבורים וגיבורות מאיתנו. חוץ מעילי שעוד לא נשוי ואריאל שאוטוטו מתחתן, כולנו השארנו בארץ משפחה יקרה. הם נמצאים בחוסר ודאות מתמשך, נדרשות לעבוד 100% משרה בעבודה 200% משרה בבית, ואין סוף אחוזים של דאגה.
מפה לשם, אחרי כמה שעות שינה ביום, אנחנו חוזרים למשמרת לילה בקהרמאנמרש. נכנסים כמעט ליממה חמישית אחרי האסון. במושגי עולם החילוץ זה כבר קצה קצהו של היכולת לשרוד הרס כבד. בתוך יממה מעכשיו, אנחנו עשויים לעבור לשלב 5 של החילוץ, שמשמעו פינוי מסיבי של ההרס. המשמעות היא כניסה אגרסיבית של באגרים וציוד כבד לטובת פינוי כלל הנעדרים ממקומות שבלתי אפשרי להגיע אליהם.
לפי ניתוח הנתונים, בעיקר הצלבה של מודיעין אוכלוסייה ומיפוי הנדסי, יש עוד אינדיקציות ספורות של סימני חיים. נמשיך לחפש עד מיצוי כלל האינדיקציות. אנחנו נכנסים למשמרת בידיעה שזו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה למצוא מישהו חי. מאידך, אנחנו גם בתודעה של מעבר לפתחם של ימי עבודה שממוקדים בהוצאת נעדרים מתים והשבתם למשפחות, להביא לקבורה מכובדת כל אשר נברא בצלם.
אחת המנטרות כאן היא שלעתים הנפש שמצילים היא לאו דווקא של המחולץ, במיוחד אם הוא כבר לא בחיים. הנפש שמצילים היא זו של משפחתו. הספק של חי או מת, של ייקבר או ייעדר, הוא מטלטל ומשאיר את המשפחות ערות רצוף כבר יממות. העיניים שלהן אדומות ונפוחות ומביטות בנו כשותפים שלהם, כמי שיכולים להקל ולו במעט על הכאב.
שיחת טלפון מתוך ההריסות
יום שישי, 10 בפברואר 2023
אין דרך נעימה לתאר את המראות הקשים שנראים מכל עבר. זה פוגש כל אחד מאיתנו אחרת, אף אחד לא אדיש. זה כואב פחות או כואב יותר, שורט, משאיר צלקות. עד כה למוות היה מראה, אפילו קולות, עכשיו מריחים אותו. ריח של כאב, של עצב, של צחנה רעה.
אנחנו עולים למשמרת לילה ומהר מאוד מתקבלת קריאה על אישה לכודה בהריסות שהתקשרה משם לקרוביה. אנחנו ממהרים לנקודה ופוגשים בניין בן 11 קומות, הרוס בצורה קשה ביותר. מדובר במשפחה עם שלוש נפשות – אחד נמלט חי, השנייה חולצה מתה והשלישית נשארה לכודה.
13 צפייה בגלריה
אנשי המשלחת וצוותים מקומיים. הכלל שלנו הוא לתת להם להוביל, אנחנו באנו לסייע
(צילום: דובר צה"ל)
אנחנו מתחילים באיסוף מודיעין מדויק בכמה מישורים במקביל. מחפשים את כל מי שמכיר וקשור לבניין, שהכיר את המתגוררים שם, כל מי שיוכל לסייע לנו לשרטט את צורת המבנה לפני הקריסה ולאחריה.
השמועה על חילוץ פושטת, ותוך כדי ההתארגנות שלנו מצטרפים לעבודה צוות חילוץ מקומי. הם נרגשים מהחיפוש ויחד עם זאת מביעים חוסר סבלנות לעבודת הנתונים שלנו. זה איטי מדי עבורם, הם מטיחים בנו שאנחנו מעכבים את החילוץ.
המפגש בין המשלחות השונות הוא מקור לחיכוכים. הכלל שלנו הוא לתת למקומיים להוביל, אנחנו באנו לסייע. בצורה עדינה אנחנו נותנים לצוות הטורקי להוביל, ומבהירים שנסייע בכל מה שיצטרכו. לאט לאט נוצרות דילמות והמצב מתהפך, הצוות הטורקי מבקש שוב ושוב שנגיד לו מה לעשות בכל שלב.
היינו ממש בטוחים שיש לכוד חי, אבל מישהו מזהה בקרבת מקום איבר. כמה מתסכל. לצד זאת, ממש ברגעים של כתיבת השורות הללו אנחנו מתבשרים על חילוץ של לכוד חי, מספר 18, ח"י מחולצים.
הניגודים שיש כאן הם טרגיים, לרגע אחד אנחנו מביאים חיים חדשים, ורגע לאחר מכן מבשרי בשורת איוב. המפגש בין העצב והשמחה, בין הטוב והרע, מאתגר ולא קל לאף אחד מאיתנו. במובן הזה, חוסן הוא לא עניין של אחת או אפס, אלא שריר לחיזוק ועבודה מתמדת. היכולת לדבר על הדברים בזמן אמת, לשתף ולפרוק מבלי להסתיר חולשה היא ככל הנראה הכלי האפקטיבי ביותר שיש לנו.
"הניגודים כאן טרגיים. לרגע אחד אנחנו מביאים חיים חדשים ורגע לאחר מכן מבשרי בשורת איוב. המפגש הזה מאתגר ולא קל לאף אחד מאיתנו"
כבר יום שישי, ערב שבת קודש, ואנחנו כאן בשגרת חילוץ בעומק טורקיה, במקום הכי רחוק מסביבה של שבת. בעיר כאן לא גר אף יהודי, וזה לא משנה לנו דבר. מאמצי ההצלה והחיפוש יימשכו בצורה רציפה. יש כאן מעמד "מתן תורה" משלנו, תורת ההצלה, הושטת יד עיקשת לשכן קרוב או רחוק, לכל אשר נברא בצלם. מתן תורה בהרי קהרמאנמרש.
שבת שלום!
בין תקווה לייאוש
שבת, 11 בפברואר 2023
שבת מתחילה בתפילה משותפת. מתקבצים חבורה גדולה ומגוונת, עדות ומנהגים שונים. כולנו שמים את כל השונויות בצד ומתכנסים למנגינה חזקה ומתגברת. ריקודים, דמעות, מעגל גדול של תפילה. מהתפילה אנחנו ממשיכים לארוחת ערב שבת, הכי מכובדת ומושקעת שניתן לקיים בתנאים הקיימים. יש לנו צוות טבחים מסור שעושה הכל כדי שנרגיש בבית.
נראות המחנה היא לגמרי חלק מהשמירה על השפיות של כולנו. זה לא דבר של מה בכך כשיש כאן מאות אנשים. השבילים נקיים, מרכז המחנה מסודר ומזמין, פינת הקפה מתוחזקת באופן רצוף.
אחרי ארוחת שבת אנחנו עולים למשמרת נוספת. חוזרים לבניין 9 שבו מתבצע חילוץ ארוך ומתמשך, שכבר הספיק לעבור מיד ליד, ממשמרת למשמרת, כבר שלוש פעמים. אב ותינוק כבר חולצו, אבל האמא והבן נותרו לכודים. יש קשר איתם, שומעים אותם, הם נמצאים בעומק מאתגר, אולי הכי מאתגר שפגשנו.
המבנה נמצא בזווית קשה, מנהרת החילוץ כבר שקעה פעם אחת. כל משמרת שמסתיימת מתקשה לשחרר ולהעביר מקל, נקשרנו כולנו ללכודים שמעולם לא פגשנו. במהלך מאמצי החילוץ אבד הקשר עם האמא, נותר רק קשר עם הילד.
אנחנו מגיעים לבניין ומתעדכנים שאוטוטו הילד מחולץ. יש התקבצות של מאות אנשים ברחוב, ילד חי עומד לצאת מההריסות לאחר 116 שעות. אחרי מלא-מלא-מלא עבודה הנה הוא יוצא. רחוב שלם צוהל, ערבוב של קריאות אללה-אכבר ואל-אל-ישראל. כל אחד מתחבק עם זה שלידו.
שמחה גדולה על הבן מהולה בעצב על האם. המשימה להוצאת כל המשפחה נותרה פתוחה. האמא ליילה כבר אינה בחיים, אבל כל עוד אין לנו משימת חילוץ חיים אחרת, נעזור למשפחה כולה לצאת. במשך כמעט שעתיים הצוותים שלנו עובדים על חילוץ ליילה, וכשהיא מוצאת על גבי אלונקה כולנו עומדים בדממה, שתי שורות של שקט.
הסגירה הזאת, עבור בני המשפחה ועבורנו כצוות חילוץ, היא תמצית הסיפור של החילוץ. "הכי טוב" זה לחלץ לכוד חי, אבל לעתים יש בני משפחה חיים ש"לכודים" בציפייה להוצאת הנעדר, גם אם הוא מת. הצלת הנפש של בני המשפחות האלה, שכלל לא נלכדו, חשובה בפני עצמה.
החילוץ הזה של החיים, המתים והחיים, הוא רגעי החילוץ האחרונים של המשלחת שלנו. מעתה, אתרי ההרס הופכים לאתרי פינוי. עבודה אגרסיבית של מיכון כבד להוצאת נשמות ופינוי ההרס.
שבת יצאה. מבדילים בין קודש לחול, בין חול לחול, בין קודש לקודש, ונערכים למספר ימים נוספים של שהות אל מול משימות מתעדכנות. שיהיה שבוע טוב ובשורות טובות!
מההריסות בטורקיה לשבר החברתי בארץ
13 בפברואר 2023, עדכון אחרון בדרכנו הביתה.
רגשות מעורבים לקראת רגעי הסיום של המשלחת. פגשנו ארץ חרבה, מדממת, פסטורלית וכואבת, מושלגת בדם וחורבן. פגשנו משפחות מפורקות, לכודות בציפייה ליקיריהן. נקשרנו בנפשנו לעיר ושכונה שלא הכרנו, לאנשים וחללים שלא ראינו, ושכבר לא נראה. באנו לעזור, לתת כתף, וזכינו להעניק חיים חדשים ל-19 לכודים.
למדנו שיש אמון גדול ואמונה מיוחדת במשלחת הישראלית. ככל שעברו הימים, התקצרו זמני החיבור לצוותי עבודה משותפים. נוכחנו לדעת שהסטיגמה על הישראלים היא "אלה מצילי חיים". זה לא בגלל האנשים הספציפיים במשלחת, זה גדול מאיתנו. זה הסיפור של הרוח הישראלית, זו הנחישות, הגמישות, היצירתיות, העקשנות, הנועזות, המחויבות והמורשת לעשות הכל עד להשלמת המשימה.
אנחנו נפרדים ולא נפרדים. החוויות ימשיכו ללוות אותנו לאורך ימים ושנים. בשיחות הסיכום, כמעט כולם ציינו שלקראת הנסיעה הם חשבו שהדבר הכי קשה יהיה לראות מראות קשים של גופות ונפטרים. אבל בפועל, מה שטלטל את כולנו היה המפגש המתמשך וקורע הלב עם האוכלוסייה. תקווה מתמשכת שמתחלפת בייאוש וציפייה מתמדת שנהיה אך ורק מבשרי טוב.
נתקלנו במצבים שאף פעם לא התאמנו אליהם, ספק אם אפשר להתכונן לחילוץ משותף עם בני משפחה נסערת. לאורך כל השהות כאן, ממש כל הזמן, הגיעו עוד ועוד אנשים שמשוכנעים בכל לבם שהם שומעים את קולות יקיריהם מבין ההריסות. כל עדות כזו נבדקה לעומק, וככל שעבר הזמן, לצערנו, רוב המקרים לא היו קריאות אלא תקוות שאכן שומעים קול.
כל אחד מאיתנו משאיר חלק מעצמו כאן בקהרמאנמרש, וגם לוקח איתו הביתה לא מעט: הכרת הטוב וסיפוק אדיר, החמצה על מה שלא הספקנו, כאב לב והרבה עצב על התקופה שאליה נכנסים תושבי העיר.
לאורך כל המשלחת הורגשה בצורה כל כך עמוקה האחדות והערבות ההדדית בין כולם. יש כאן את כל חלקי ומרכיבי החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הכל מכל וכל. הביחד מתגבר על השונה, כל אחד מוותר קצת ומקבל באהבה את השריטות של השני, כדי שנוכל לבצע את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר.
יצאנו, וכעת גם חוזרים לתוך שבר חברתי בישראל. הלוואי שנוכל לקחת קצת מתחושות האמון העמוקות שיש כאן בין כל חלקי החברה השונים, ולהיות בבחינת שליחים ושגרירים של רוח זו מקהרמאנמרש, דווקא בישראל.
עד לחזרה לשגרה צפויים לנו כמה טקסי סיום, אבל הטקס הכי חשוב, שכולנו מחויבים אליו, הוא טקס הכניסה הביתה. כל אחד לקח על עצמו לפחות משימת בית אחת שהוא יעשה מיד עם כניסתו לבית – כביסה, כלים, ספונג'ה – חזרה לחיים.
אתגרי תהליך החזרה לשגרה מדוברים כאן כל הזמן. כל אחד יחווה זאת קצת אחרת. המשלחת והנסיעה תסתיים ברגע, אבל המחויבות והערבות שלנו האחד כלפי השני תימשך לפחות עד לחזרה מלאה של כל אחד ואחד לשגרת חייו.
אנחנו ישובים במטוס חיל האוויר, בדרך למסלול ההמראה. עוד רגע ונמריא בחזרה לבית, למשפחה, לשגרה, לארץ ולמדינה האהובה שיש לנו רק אחת כזו ושאנחנו יחד, עם כולם כולם כולם, הייינו כאן שליחיה.
