תשובה לשאלה מהן התכונות הראויות לשופט נמצא לראשונה בדברי יתרו, כהן מדיין. לפיו, לא קרבה משפחתית או חברתית היא התנאי לבחירה אלא אישיותו ותכונותיו של המועמד. לכן הציע יתרו למשה לבחור את הראויים לשיפוט מבין "אנשי החיל, אנשי האמת ושונאי הבצע". אותם קריטריונים נמצא במידות שקבע הרמב"ם לשופט הראוי: חוכמה, ענווה, שנאת הממון, אהבת האמת ושם טוב. לעומת המסורת היהודית, שקובעת את השיקול המקצועי והמוסרי כמנחה בבחירת השופטים, יש הרואים את העיקר בשיקול הייצוגי. לפי גישה זו, על בית המשפט לשקף את הזרמים המרכזיים בחברה. לאחרונה נשמעת ביקורת נוקבת על מיעוט השופטים ממוצא מזרחי שכיהנו בבית המשפט העליון. בחינת העובדות ההיסטוריות תוכיח כי לא אפליה ולא הדרה גרמו לכך שב-40 שנותיה הראשונות של המדינה לא נמצאו מועמדים רבים ממוצא מזרחי.
בעיקרו של דבר, מינוי אדם לכהונה בעליון הוא סיום של תהליך הכשרה ממושך, של התמקצעות ועלייה איטית בדרגות השיפוט, המחקר האקדמי או השירות הציבורי. לכן, את מידת השתתפותם של מזרחים במשפט בנקודת זמן מסוימת יש לבחון ביחס למספר הסטודנטים למשפטים ממוצא מזרחי 25 שנה קודם לכן. מתוך כך ראוי להתייחס לשני פרקי זמן מרכזיים.
הראשון נמשך מראשית ימי היישוב ועד 1975. בתקופה זו רכשו רוב המתמנים לשיפוט את השכלתם באוניברסיטאות במערב, ומיעוטם בבתי הספר המקומיים למשפטים. בתקופה זו דווקא נמצא פריחה מסוימת בעשייה המשפטית בקרב יהודי ארצות האסלאם, אשר בנסיבות מסוימות אף יכלו להיות גורם מעצב של מערכת המשפט בישראל. בולטים במיוחד היו המשפטנים היהודיים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו שתרמו לפיתוח המשפט בארצותיהם ואף מלאו תפקידים שונים במערכת המשפט. בהקשר זה יש לציין למשל את ראש לשכת עורכי הדין בתוניס, ויקטור כהן-הדריה, או את אב בית הדין לערעורים ברבאט, סלומון בן שבת.
אולם בעיקרו של דבר העדיפו רובם המכריע של המשפטנים היהודים בצפון אפריקה הגירה לצרפת על פני עלייה לישראל, אם מתוך שיקול מקצועי ואם בשל היעדר תודעה ציונית. מגמה דומה נמצא גם בקרב משפטנים יהודים יוצאי ארצות אסלאם אחרות, שאותם ניתן לחלק לאלה שנמנעו מלעלות לארץ (כנעים זליכה, שהיה שופט בית הדין לערעורים בביירות, ויחזקאל נאג'י, ממייסדי בית הספר למשפטים בבגדד), לבין מי שבחרו לנטוש את שדה המשפט לטובת עשייה ציבורית (משה קהתי, סלמן שינה, אליהו אלישר ורבים אחרים).
בעיקרו של דבר המתמנים לשיפוט בשנות המדינה הראשונות נבחרו מבין המשפטנים הוותיקים בארץ, מרביתם יוצאי אירופה שהיו לרוב הגדול בתקופת היישוב. יחד עם זאת, נמצא מינויים לשיפוט גם מבני העדה הספרדית הוותיקה, שהיו מיעוט של 5% אחוז לערך מבין המשפטנים בארץ. בהם נזכיר את שופטי העליון לעתיד אליהו מני, דוד בכור, יהודה כהן, משה כהן ואברהם חלימה, וכן את יעקב אזולאי שהתמנה לנשיא המחוזי בחיפה, את משה דואר ויעקב גביזון שהתמנו למחוזי בתל אביב, ואת ציון אלוף ששימש שופט ומנהל מערכת בתי המשפט.
חלק מהמתמנים הספרדים בתקופה זו בחרו לפרוש שנים אחדות לאחר מכן, לרוב לטובת פעילות ציבורית ופוליטית. למשל בכור שלום שטרית, אהרן חייבי, שלמה יפרח, שלמה תוסיה כהן, יוסף דוד ממן ואליהו נאוי, או אחרים שבחרו שלא לשמש בתפקידי שיפוט, בהם יוסף קוקיה ששימש מנכ"ל משרד המשפטים במשך שנים ארוכות, או האיטלקים גד טדסקי ואריה ליאנה קארפי, שדחו הצעה למינוי כשופטים בעליון לטובת מחקר אקדמי.
כלומר, המאפיין של תקופה זו הוא לא רק מיעוט משפטנים מקרב העדה הספרדית הוותיקה והיעדר מוחלט של עתודה משפטית מבין העולים מארצות האסלאם בראשית שנות ה-50, אלא שניתן לזהות מגמה ברורה של הימנעות ועזיבה של כס השיפוט. אולם, המיעוט שכן בחר והתמיד במערכת המשפט זכה להתקדם בדרגות השיפוט במרוצת השנים.
בראשית שנות ב-50 הכיר ראש הממשלה דוד בן גוריון בחשיבות הייצוג של מזרחים בבית המשפט העליון, ואף הפנה דרישה ברוח זו לשרי המשפטים פנחס רוזן ודב יוסף. מכיוון שהמתמנים באותה עת היו בעלי ותק שיפוטי רב שנים, לא נמצא מועמד בשל מקרב מזרחים באותה עת, כפי שהעידו לימים נשיא בית המשפט העליון דאז יצחק אולשן והיועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן. לבסוף התמנה השופט אליהו מני ב-1962.
התקופה השנייה שאליה יש להתייחס היא מ-1975 ואילך, וזו התאפיינה במינויים מקרב בוגרי מוסדות הלימוד במדינת ישראל הריבונית. כאן נמצא כי מיעוט יוצאי ארצות האסלאם בפקולטות למשפטים, בני הדור השני והשלישי לעלייה, קשור בראש ובראשונה למדיניות מערכת החינוך שהפנתה את מרביתם לחינוך המקצועי. כפי שהוכיח הסוציולוג אפרים יוכטמן-יער, דווקא למערכת החינוך נודעת השפעה שלילית על הניוד החברתי של בני הדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם.
עם זאת, במבט היסטורי נמצא עלייה מתמדת, שעדיין איננה מספקת, במספר הסטודנטים ממוצא מזרחי וביחס ישר לכך גם עלייה במספר המינויים לשיפוט מביניהם. למשל: בשנות ה-60 עמד שיעור הסטודנטים יוצאי ארצות המזרח על 12.6% ובשנות ה-90 עלה ל-26.2%. בהתאמה: בשנות ה-60 עמד שיעור השופטים ממוצא מזרחי בעליון על 3% ובתחילת שנות האלפיים הוא הגיע ל-18%.
ד"ר עופר חןתהליך דומה של ניוד חברתי נמצא גם במינויים לבתי הדין הרבניים, או במינויי נשים וערבים לשיפוט. למשל: עם קום המדינה התמנו שני ערבים בלבד לתפקיד שיפוטי, ואילו כיום עומד שיעור השופטים הערבים בכלל הערכאות על 7.7%. ולחילופין: אם בעשור הראשון לקיום המדינה התמנו שלוש נשים בלבד לתפקיד שיפוטי, הרי שכיום 52% משופטי ישראל הן נשים.
לפיכך, לא הדרה ולא אפליה הנחו את הוועדות לבחירת שופטים אלא בראש ובראשונה שיקול מקצועי. הסקת מסקנות על בסיס בחינת מספר השופטים ממוצא מזרחי מקום המדינה יש בה כדי להטעות ולהכשיל, הן מהסיבה שעד 1975 התמנו לשיפוט ותיקי הארץ, לרוב בעלי רקע שיפוטי, בהם גם מבני הקהילה הספרדית הוותיקה, והן מהסיבה שרק משנות ה-80 ובעיקר משנות ה-90 נמצאת נוכחות מוגברת יותר של בני הדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם בפקולטות למשפטים ובהמשך במינויים לשיפוט.
- ד"ר עופר חן, הוא חוקר רב תחומי במדעי היהדות ובהיסטוריה של המשפט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
