סרטון יום ההולדת האחרון של סוהא מנסור שהכינה לה בתה
האלימות המשתוללת בחברה הערבית גובה אינספור קורבנות ומוסיפה ילדים רבים למניין היתומים. בזמן שהמדינה מתמהמהת עם פענוח הפשעים והקשחת האכיפה, ילדים ובני נוער רבים מצטרפים למעגל העצוב של אלו שלא יזכו לקבל חיבוק מאמא, לאכול אוכל של בית, לשמוע מילות נחמה ותשבחות מאבא.
מתחילת השנה נרצחו 98 בני אדם במגזר הערבי בישראל, זינוק של 20% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, אבל לא מדובר בבעיה שנולדה השנה אלא תוצאה של הזנחה ארוכת שנים. יותר מ-80 אחוזים ממעשי הרצח בכלל החברה בישראל הם בתוך החברה הערבית, ושיעורי הפענוח נותרים נמוכים.
ניצב ג'מאל חכרוש על הפשיעה במגזר הערבי
(צילום: דוברות המשטרה)
בשנים האחרונות זעקו קולות בחברה הערבית שוב ושוב לעזרה, דרשו מהמדינה להקצות את המשאבים ולא להשלים עם אחוזי פשיעה שלא היו עוברים ברחוב היהודי. אחרי הפגנת האימהות מול ביתו של השר לביטחון הפנים במוצאי שבת, אתמול נפגש עמר בר-לב עם קבוצת אמהות, שדרשו ממנו להכריז על מצב חירום ולהילחם בפשיעה שקורעת לגזרים את הציבור הזה.
כאן נביא דווקא את קולות הילדים שהתמימות נגזלה מהם ברגע, בתקווה שהרשויות יתעשתו ויילחמו לוודא שהם יהיו האחרונים.
"הדמעות לא עוזבות"
"איבדנו את הדבר הכי יקר שיש לנו בחיינו, היא הייתה הכל: אמא, חברה, מורה. כמה קשה לי ללכת לבית הספר בלי לנשק אותה ומבלי לשמוע את קולה כמו כל בוקר. עד היום אני לא מצליחה להמשיך את החיים בלעדיה, את המאמצים שלי בלימודים עשיתי כדי להביא את תעודות ההצטיינות אליה. האושר שלה היה חשוב לי.
ביום שבו נרצחה התקשרתי לאמא כדי לבדוק מה קורה ושאלתי אותה מתי תחזור הביתה, והיא הזכירה לי שהביאה לי אוכל. כשהיא איחרה התקשרתי אליה שוב. היא לא ענתה, ואז קיבלנו את החדשות הכואבות.
מאז שנפטרה הדמעות לא עוזבות אותי, במיוחד בלילה, אני חושבת עליה הרבה זמן ומקווה שהיא תגיע לישון לידי כמו שנהגה. אבל אני יודעת שזה לא יקרה, אז תליתי את התמונות שלה על כל קירות הבית ועל המחברות והספרים שלי.
ריאיון עם בעלה של סוהא מוחמד מנסור, למחרת הרצח
(צילום: ניצן דרור, שחר גולדשטיין)
אני שומעת חברים מדברים על האוכל שהכינו להם בבית וכואב לי שהרגעים האלה לא יחזרו, כמה אני מתגעגעת לאוכל של אמא שלי. היא נהגה להפתיע אותנו בימי ההולדת שלנו, השנה ביום ההולדת שלי אני אבכה כל כך חזק.
אחי עומר הוא על הרצף האוטיסטי, אני מטפלת בו ומרגישה אחריות גדולה, אבל תודה לאל שאמא שלנו לימדה אותנו לקחת אחריות. הפשע המשתולל עלול להשפיע על כל אחד מאיתנו".
"אני עוד לא מעכל שהוא הלך"
"אבא שלי היה אדם ישר, עובד למען בני משפחתו ומתפלל כל הזמן. בחיים לא פגע במישהו, אחד שלא אוהב בעיות אבל תוך שניות רצחו אותו בדם קר ללא שום סיבה. עד היום לא יודעים מי עמד מאחורי הרצח ולא נעצר איש.
אבא היה בשבילי חבר ואח, אני עוד לא מעכל שהוא הלך. קשה לי מאוד להיכנס לבית בלי לחבק אותו ולשמוע ממנו את המילים הטובות שמחממות את הלב. היום זה אנחנו, ומי יודע מי הבא בתור.
אני חושש לצאת למקומות מסוימים בגלל האלימות שמשתוללת. אין ביטחון אישי בכלל. כשאבא שלי נרצח, הייתי בחוף הים, כמעט איבדתי את ההכרה כשסיפרו לי והיו צריכים לקחת אותי לבית החולים. מאז שאיבדנו אותו אני לא ישן ולא אוכל.
אם אבא שלי, אדם חף מפשע ואחד האנשים הכי טובים, נרצח ככה - הפושעים מסוגלים לרצוח את מי שהם רוצים. אבא שלי היה עמוד התווך של הבית, איך נמשיך לחיות חיים רגילים, אין לו הרי תחליף, לא יהיה לי עוד אבא. הם חטפו לנו אותו, את הנשמה הכי נקייה. במקום שיחפשו את הרוצח המשטרה מחפשת אותנו, כאילו זה באשמתנו".
"רוצה שאמא תבוא"
"כמה אני מתגעגע לאמא שלי. קישטנו ביחד את בית הספר שבו היא עבדה וחזרנו הביתה ביחד. פתאום בבית היא נפלה, ולא הבנתי מה קרה. הבאתי לה כוס מים לשתות, אבל היא לא לקחה אותה. ירדתי למטה ואמרתי למשפחה שאמא נפלה ולא מוכנה לשתות מים.
אני רוצה שאמא שלי תבוא איתי לגן ושנצא לטבע ולטיולים. בלעדיה לכלום אין טעם. עדיין יש לי תקווה שיום אחד היא תחזור, לא מאמין שהיא הלכה. אני רוצה להרגיש אותה לצידי, לא קל לי להמשיך בחיים בלי אמא.
לפני שאני הולך לישון אני מחכה לה, והיא לא מגיעה. אמא הייתה בשבילי כל דבר, אני רוצה לנשק ולחבק אותה כמו פעם. היא הייתה חוזרת הביתה וישר משחקת איתי ומכינה לי ולאחים שלי אוכל טעים. למדתי ממנה המון דברים.
אני רק רוצה שתחזור לכמה דקות, כדי שאגיד לה כמה אני אוהב אותה".
