דוד גרוסמן בהפגנת המחאה בתל אביב
(צילום: Satview)
נאומו של הסופר דויד גרוסמן בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית החזיר אותי לספר ישן פרי עטו של עמיתו המנוח עמוס עוז. כאשר פרסם עוז את "פה ושם בארץ ישראל", השנה הייתה 1983. ארבעה עשורים בדיוק חלפו מאז. הרבה זמן במונחים של מדינה צעירה, אך למרות זאת התחושה היא שהספר יצא ממש זה עתה ממכבש הדפוס. הוא אקטואלי כאילו נכתב בכיכר הבימה ב-2023 ולא בתחילת שנות ה-80. גם אז, כמה מפתיע, היו אנשים שהספידו את עתיד המדינה והעם. המחשבה על הסוף המתקרב תמיד מוצאת אוזן קשבת.
לאורך הספר מציג עוז מגוון אנשים ודעות החושפים את הקיטוב הישראלי. הצעידה שלו במחוזות הקיצון ממחישה היטב את עומק התהום החברתית שקורעת את המדינה כבר עשרות שנים. מלבד התפאורה – בית שמש כבר לא נראית כפי שמתואר שם – דבר לא השתנה. השסעים אותם שסעים. השנאות אותן שנאות. הוויכוחים אותם ויכוחים. אפילו המילים "מלחמת אחים" מופיעות שם.
וכאילו לא חלפו 40 שנה מאז, בהפגנה דיבר גרוסמן על תופעת היהודים שגולים בארצם, על הבית הבוער וההתרחקות מהתקווה והחזון שיצרו את מדינת ישראל. "בשנתה ה-75 ישראל נמצאת במאבק גורלי על צביונה", אמר. "על פניה של הדמוקרטיה שלה, על מעמדו של שלטון החוק, על זכויות האדם, על חופש היצירה וחופש האמנות".
מילים כדורבנות. אבל אם שוב חוזרים בזמן, מגלים שכבר לפני 14 שנה הוטרד הסופר המוערך מהמציאות הישראלית דאז. באחרית הדבר שכתב גרוסמן להוצאה המחודשת של "פה ושם בארץ ישראל", 26 שנה לאחר שראה אור לראשונה, הוא ביטא תחושה קשה נוכח השנאה שרווחה בישראל לאורך השנים הללו. הוא היה סקפטי למדי באשר לסיכוי שאי פעם יהיו פה חיים נורמליים. כלומר, אין חדש תחת השמש. למחשבה על הקץ הצפוי והאובדן שבפתח תמיד יש ענף נוח להיאחז בו. פעם זו הרפורמה השיפוטית, פעם זו הקורונה ופעם זו החלטה מדינית משמעותית או מלחמה שנויה במחלוקת.
כל עוד אנו חיים על פיסת האדמה הזאת ימשיכו המחלוקות להיות פס קול צורם לישראליות. איך אמר "הישראלי המכוער" בספרו של עוז? אם מפזרים את היהודים הם יקרעו את העולם, אבל אם שמים אותם יחד הם יקרעו אחד את השני. הקרעים אינם חדשים. כך גם השיח על האסון החברתי הצפוי.
זה לא אומר שלכן אפשר להקל בכך ראש. ההיסטוריה מלמדת שכאשר הוויכוחים יצאו משליטה, לא פעם אבדה גם הריבונות על הארץ. נכון שכבר הוספדנו לא פעם, אבל המשימה החשובה היא להבטיח שההספדים הללו לא יהיו נכונים רטרואקטיבית. כשהלהבות אינן מבוקרות, הבית באמת עלול לבעור. מוטב לעצור תרחיש שכזה ולפלס דרך משותפת להתגבר עליו. קל להטיל את האחריות על אדם מסוים, על ממשלה או על מנהיגים, אך זו בריחה מאחריות. האחריות היא של כולנו.
יעקב פלבינסקיהשאלה היא לא אם יש סיכוי שאי פעם נחיה פה חיים נורמליים, אלא מהם החיים הנורמליים שאליהם התכוון גרוסמן. האם המדינה האוטופית שמצטיירת בעיני רוחו היא הגילום היחיד של הנורמליות? כנראה שלא. כמו אז, גם היום הבעיה הייתה ונותרה לא ריבוי הדעות, אלא שלילתן. כל אחד רוצה להשמיע את קולו, וכך, במקום לפנות מקום לאחר כדי ליצור הרמוניה מריבוי הדעות - כל אחד שר סולו. אם אנשים ימשיכו להתבצר בעמדתם ולהתחפר בדעתם - העתיד יהיה זהה לעבר. השינוי יבוא אם אנשים יידעו להקשיב, להיגמל מהדעות הקדומות ולפנות מקום לדיאלוג אחראי. וכן, ההנהגה הפוליטית אמורה להיות שותפה לדרך שעודנה רצופת מהמורות. או לפחות לא להפריע.
לצד כל זה חשוב לזכור שמה שהיה הוא שיהיה. תמיד היו מי שניבאו את הקץ ודיברו על אובדן דרך עד כדי מלחמת אחים, כולל בשנים שקדמו להקמת המדינה. ויכוחים הם חלק אינטגרלי מהווייתו של העם היהודי לאורך דורות. כל השנים התריעו שאין עתיד משותף לעם הזה, והנה אנחנו כאן. שסועים, מפולגים, אבל בכל זאת ציבור אחד שמצליח לשגשג נגד הסיכויים. המשימה היא לשמר את היכולת להקשיב נוכח היעדר הסכמות, להתווכח באחריות ובלי לחצות גבולות מסוכנים גם בזמנים סוערים.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
