מקס רוזנפלד (34), אביה של יעלה רוזנפלד בת השנתיים שנהרגה לפני כארבע שנים בתאונת דרכים בנמל תל אביב, נפגש לפני כמה ימים עם הנהג שפגע בטעות בבתו כדי לסגור איתו מעגל. "חשבתי על זה הרבה מאוד זמן וגם חששתי מאוד, אבל ידעתי שאם לא אעשה את זה - אתחרט על זה כל חיי", הוא אמר ל-ynet לאחר המפגש.
"מאז שיעלה איננה, עשיתי שינויים משמעותיים בחיי מבחינת תעסוקה", אמר רוזנפלד. "מאיש חינוך עברתי לתחום הקואוצ׳ינג, התחתנתי בשנית ואנחנו לקראת הקמת משפחה. היה לי חשוב לעבור סגירת מעגל של החלק הזה בחיי. זו הייתה החלטה מהיום להיום והתייעצתי על זה עם אשתי. היא לא הכירה את יעלה, אבל היא הכירה את הסיפור וחששה. היא לא ידעה בדיוק מה זה יציף, כי מן הסתם זה מפגש מאוד מורכב".
רוזנפלד הפתיע את האיש שאחראי למותה של בתו, ולדבריו הפגישה הייתה מורכבת ומרגשת. "הוא פתח את הדלת, אמרתי לו את שמי. הוא שאל אם אנחנו מכירים, ואמרתי שאני אבא של יעלה רוזנפלד שנפגעה בתאונת דרכים לפני ארבע שנים. הוא בהתחלה נרתע, אבל אמרתי לו שבאתי בדרכי שלום והוא הכניס אותי הביתה. הייתה שיחה מאוד מכבדת. הוא שאל מה הייתי רוצה לדעת, ואחד הדברים ששאלתי זה למה הוא לא יצר קשר במשך השנים. הוא אמר שלא היה לו את האומץ, אבל שהוא מאוד שמח שהגעתי".
יעלה נדרסה למוות בנמל ת"א ב-4 בפברואר 2018. חקירה ראשונית העלתה כי הפעוטה ואמה חצו את הכביש בנמל כשהלכו יד ביד, אולם תוך כדי הליכה יעלה נפלה אל הכביש - ורכב שנסע במקום פגע בה. היא פונתה תוך כדי פעולות החייאה לבית החולים איכילוב, שם נקבע מותה. ככל הנראה הרכב הפוגע נסע לאחר שהמתין לרכב אחר שיצא מחניה, במקום שבו הירידה לכביש מאופיינת בשדה ראייה צר ומוגבל מאוד, שכן כלי רכב חונים במקום בצורה מאונכת.
"הוא אמר שאין יום שעובר מבלי שהוא חושב על זה", המשיך אביה של יעלה ז"ל. "הוא מאוד שמח שהגעתי כי לו לא היה את האומץ לעשות את זה. הוא אמר 'אני לא הייתי סולח במקומך'. הוא שאל אותי איך אני מאז ומה שלום גרושתי, זה עניין אותו. בעיקר הייתה פגישה מאוד אמוציונלית. גם אני וגם הוא חיים את זה שנים".
זירת התאונה בנמל תל אביב שבה נהרגה יעלה ז"ל
לדבריו, הוא מבין את תחושותיו של הנהג הפוגע. "אני לא רוצה לעמוד לעולם בסיטואציה כזו של לקחת חיי אדם. גם אם זה נעשה בשוגג, התוצאה היא אותה תוצאה, ובטח כשמדברים על ילדה בת שנתיים. יש פה דילמה, דילמה מוסרית. הפן האנושי בעיניי הוא מעל הכול וזה מה שהיה שם. זה בכלל לא משנה מי אשם. כשיש אירוע כזה ונהרג מישהו, ובטח ילד - זה משהו שאתה לוקח אותו לכל החיים.
"זה נגמר בחיבוק ובתחושה של כבוד, חמלה ואמפתיה. שנינו מבינים שזה צירוף מקרים טרגי. אף אחד לא התכוון שזה יקרה, ועם זאת זה קרה. זה דברים שמאוד קשה להסביר אותם במילים, והייתה שם השלמה מבחינתי".
רוזנפלד הסביר את הצעד הלא שגרתי: "לא עשיתי את זה בשביל לקטוף תארים, אלא בשביל השקט הנפשי שלי. איך אני אדע למה הוא לא יצר קשר או מה הוא הרגיש מאז המקרה? עשיתי את זה בעיקר בשבילי, בשביל ההחלמה שלי, בשביל לגעת בכאב. זה יכול לייצר כל כך הרבה רוגע ושלווה. אני חש קל הקלה מאוד גדולה מאז המפגש איתו. אני סולח לו בלב שלם".
התסכול אצל רוזנפלד עדיין קיים, אך בכל זאת הוא מבקש להעביר מסר של ריפוי: "יש תסכול מאוד גדול שקורה לאדם דבר כזה, זה חוסר אונים. יעלה נהרגה במקום ולא הייתה תקווה. את מה שקרה אין להשיב גם ככה, אז למה לא לייצר נחת ורגיעה נפשית? הסליחה מרפאה את הנפש. כעס זה רעל, נקמה זה רעל. אנחנו מושכים שנים על גבי שנים, ולכן דווקא בהרפיה משם אפשר לייצר כר דשא חדש וצמיחה של דברים חדשים עם יסודות טובים".
