"אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ", כתבה יונה וולך. גם פרקליטי צמרת צוברים זיכרונות. בעקבות הפרסום המרתק של רונן ברגמן ב-7 ימים בסוף השבוע האחרון התוודענו לזיכרונות כאלו, הנושאים את השם הבלתי צמחוני בעליל: "מסמך הגולגולות". וכדרכן של גולגולות, הן מרחפות בין הצללים, לא מוצאות מנוח.
באפריל 1984 נחטף אוטובוס קו 300 שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון על ידי ארבעה מחבלים. כוחות הביטחון הצליחו להשתלט על האוטובוס ליד דיר אל בלח, להרוג שניים מבין ארבעת החוטפים ולשחרר את הנוסעים. שני מחבלים נוספים, שנתפסו וצולמו בעודם חיים על ידי תקשורת שנכחה במקום, הוצאו להורג מאוחר יותר באותו הלילה בהוראת ראש השב"כ דאז, אברהם שלום.
הטיוח השב"כי לא בחל בדבר: בידוי ראיות, עדויות שקר מתואמות לוועדות בדיקה ולפורומים משפטיים שבקשו להתחקות אחר האמת, טפילת אשמת שווא על קצח"ר דאז, תא"ל יצחק מרדכי, תהליכי השחתה עמוקים בתוך השירות. בושלה והושגה גם חנינה טרם הרשעה.
את הסיבה לכך חשף ברגמן כעת: חששה של המערכת הפוליטית מפני חשיפת פרטים שיביכו אותה והסכמתה בתמורה לשבור עקרונות יסודיים של שיטת המשטר שלנו לפיהם יש משמעות כלשהי להליך משפטי; ולמקומה הנכון של חנינה, אם בכלל, ברצף התהליכי – אחרי הרשעה ואחרי בקשת חנינה. לא לפניהן.
פורשי שב"כ חזק עם פרקליטם מישאל חשין והיועמ"ש זמיר, שבהמשך אף הודח בברוטליות עם בכירות ממשרד המשפטים, מנעו שבר דמוקרטי יסודי ואת הפיכתנו למדינה מחוץ לחוק, מדינת שב"כ
רפיסות היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש; הסכנה שבריכוז כוח בארגון היררכי שנהנה ממעטה חשאיות במסגרתו גם מעשי עבריינות מובהקים, נהנים מהילה כוזבת של "פעולה למען ביטחון המדינה"; העיקום המקומם של מבנים משטריים יסודיים בשל אינטרסים אישיים מובהקים שבינם לבין ממלכתיות אין ולא כלום – הצטברות שהוכיחה שמרגע שיורדים מהפסים ומתפרקים ממצפן, ממצפון ומברקסים, נהיה רע לתפארת.
עו"ד רם כספי נשאל על ידי ברגמן אם בפרספקטיבה של זמן הוא לא מתחרט על התבשיל העכור של חנינה בטרם הרשעה שבושל בשעתו בין היתר גם במעורבותו. הוא השיב בשלילה נחרצת: "ממש לא. אני בא מבית שבו מאמינים שמה שעושה הממלכה הוא צודק. כשנלחמים על חירות אז לפעמים עושים מעשים שבנורווגיה לא עושים". מצפונו נקי.
תפיסה הפוכה בתכלית לזו ביטא ראובן חזק, אחד משלושת פורשי השב"כ. בזמן אמת, בהיותו משנה לראש השב"כ, יחד עם חבריו פלג רדי ורפי מלכא, אף הם בכירים בארגון, הם יצאו באומץ כנגד תהליכי ההשחתה בשירות, תוך תשלום מחירים אישיים כבדים שכללו רדיפה, התנכרות, הוקעה ופיטורין. אבל הפרשה נחשפה, תהליכי ההשחתה המואצת נבלמו ונפתחה הזדמנות לתיקון מהיסוד.
חזק עמד על ההבדל התהומי והמוסרי שבין "חיפוי" לבין "לויאליות": חיפוי פירושו לטאטא תקלה מתחת לשטיח; לקשור קשר שתיקה; לקרוע דף מספר ההיסטוריה; לקבור שלדים בארון. זהו מתכון בטוח לכך שהפרשה שאתה מעונין לקבור לא תסתיים. לעומת זאת "לויאליות" פירושה להיות נאמן לממלכה, לא למלך. זה הבדל תהומי. בפרשת השב"כ הרבה נהגו בלויאליות כלפי המלך (חלק מפחד, חלק אחר משיקולי כדאיות), אך לבטח לא נהגו בלויאליות כלפי הממלכה.
אלו לקחים שחשוב לדון בהם, ללמוד אותם ולחנך לאורם. אותו קומץ אנשים שאחזו ידיים: פורשי שב"כ חזק, רדי ומלכא, ביחד עם פרקליטם מישאל חשין ועם היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שבהמשך אף הודח בברוטליות מתפקידו יחד עם דורית ביניש, יהודית קרפ ויהודית צור ממשרד המשפטים - מנעו שבר דמוקרטי יסודי ואת הפיכתנו למדינה מחוץ לחוק, מדינת שב"כ. בכך הם חרתו בדברי ימי המדינה פרק משמעותי של זיכרון ומנהיגות וחינוך ואזרחות טובה וממלכתיות מהי. פרק מרגש של אהבת הארץ.
- עו"ד דינה זילבר הייתה המשנה ליועץ המשפטי לשעבר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
