פעם נהגו ישראלים לספר שהם פותחים את הבוקר, עוד לפני ששטפו פנים וכל זה, בבדיקת מפלס מי הכנרת. אם ירד מילימטר או שמא עלה. יכול להיות שאמרו את זה מדאגה, יכול להיות שסיפרו את זה כדי להתפאר עד כמה האהבה שלהם למדינה גדולה. אני לא מכיר יותר מדי שעדיין אומרים את זה. כמו שאני לא מכיר הרבה שעוד מדברים על הכמיהה לשלום. היום, אצל יותר ויותר, אם אתה רוצה להביע אהבה למדינה, אתה מראה קיצוניות. עד כמה אתה שונא בוגדים ומה תעשה לאויבים. בעניין הזה, כמו במדד הכנרת, בדרך כלל אנחנו לא ממציאים. אלא הולכים בעקבות המנהיגים.
אז סוף השבוע האחרון, שהיה טרגי ועקוב מדם, הוליד אמירות קיצוניות, חלקן מופרכות. השר עמיחי שיקלי קבע שהרשות הפלסטינית היא ישות נאצית. ח"כ אלמוג כהן אמר שצריך לזרוק את האימהות של המחבלים באוטובוסים לסוריה. ח"כ צביקה פוגל הצהיר שהוא בעד פיצוץ. הם נראו רציניים לגמרי כשאמרו את זה. ועדיין, מילים קלות מהאוויר. מרחפות. לא מחייבות. בדרך כלל לא מזיקות. להפך: באטמוספירה של 2023, שבה ככל שאתה יותר קיצוני אתה יותר פטריוט, הן אפילו מגדילות. אז צועקים. מתלהמים. יום אחד אולי נהיה איתמר בן-גביר וניתפס כמושיעים.
ובכל זאת הטרור הרצחני בירושלים, הקשה ביותר שהיה פה יותר מעשור, הבהיר כמה דברים שאולי ידענו ונשכח עם השנים: ימין, שמאל, מרכז, צפון, אלכסון – אף שאנחנו מתנהגים כמו שני עמים, אין בינינו עד כדי כך הבדלים. בענייני ביטחון, ההיסטוריה מלמדת, הפערים אפילו יותר קטנים.
אפשר להאשים את בג"ץ או את היועצת המשפטית לממשלה, לתקוף בזירות אסון אנשי תקשורת או לגדף מנהיגים שמביעים עמדות שקולות. אפשר לתת יד ולהיסחף אחרי מקטבים, משסעים, מפלגים. אבל בסוף, לא משנה מי עמד בהנהגת ישראל, תמיד היה טרור. מלחמות. מבצעים. תמיד היו אויבים. זה המזרח התיכון, אלה חיינו ואלה השכנים. הם רק מסלימים והולכים. ורבים מאיתנו, בגלל תהליכים פוליטיים וחברתיים, כשבפלייליסט הקבוע מתנגנות המילים בוגדים, תומכי טרור, אויבים – מקצינים. חונקים מאהבה. רוצים להוכיח נאמנות.
ברור, אפשר להאמין במה ובמי שרוצים, זו דמוקרטיה, רק חשוב לזכור שאין קסמים ואין קוסמים. לא בשמאל ולא בימין. שניים או שלושה רמטכ"לים במפלגה לא מבטיחים יותר שקט ביטחוני. גם כשבן-גביר צועק שהוא יעשה סדר, זה לא אומר שזה מה שיהיה. הקריאה "מוות למחבלים" אולי מספיקה לרגעי תסכול ורצון לנקמה, אבל ביום שתהפוך לחוק, יכול להיות שנגלה שלא שינתה הרבה את התמונה.
ליאור בן עמייובל חןמה שבטוח, לסובב את כפתור הווליום למקסימום, לצעוק הכי חזק, זה כנראה לא תוכנית פעולה לאדמה שכבר 75 שנה במלחמה. וגם לא בטוח שמראה שאנחנו הכי אוהבים את המדינה. אז השר בן-גביר, שכבר שנים מגיע וסוחף בכל זירת פיגוע, יצטרך להתמודד עם המילים. עם ההבטחות. עם הציפיות. עכשיו הוא הרי מקבל החלטות.
גם האדמה שלנו תצטרך להתרגל לזה שיותר ויותר מיושביה מראים אהבה קצת אחרת. בשחרור נצרה וירייה של מילים. באיומים. ברמיסה של מתונים. בסוף, מתברר, מפלס מי השתייה שלנו הוא פחות מדד לאהבה. והכנרת עצמה כבר לא פני המדינה. אם כבר, אז ים המלח. זה שמצטמק והולך בגלל אינטרסים כלכליים ואחרים. פוער בדרך בולענים. ביטחוניים, פוליטיים, חברתיים, כלכליים. ואנחנו, בדרך נס, איכשהו צועקים וצפים.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
