המתקפה שלשום (רביעי) של השר במשרד המשפטים דודי אמסלם, "שר המתקפה", על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה הייתה פרועה, שוביניסטית וחרפתית. שר המשפטים יריב לוין לא טרח לגנות אותה. אם ממשלת נתניהו החליטה לבנות לבהרב-מיארה "תיק" כדי להדיח אותה, לוין, מאדריכלי ההדחה, לא יכתים בהגנה ולו המזערית ביותר על נושאת התפקיד הממלכתי המרכזי.
כך גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששחרר את שרי התקיפה שלו כבר בישיבת הממשלה בשבוע שעבר כשאמסלם התנפל על היועצת וסימן אותה כבוגדת בממשלה וכמי שמסייעת למחאה בכך שמקיימת אכיפה בררנית כלפי המוחים, לעומת עמדת התביעה בזמן ההתנתקות לפני 20 שנה. בסופו של אותו דיון נאמר למיארה שמכיוון שאינה מונעת את חסימת הכבישים בהפגנות ואינה מעמידה לדין "מסיתים" נגד התנדבות לצבא, היא הפכה את עצמה לסיכון לביטחון המדינה.
על פי משנת נתניהו ולוין, אין להם אמון ביועמ"שית ועל כל הגורמים גם לדעת זאת. הם חותרים לבזות אותה בפרט ואת מוסד היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף והרגולטור המרכזי במדינה. מה שהיה מסייע להם מאוד היה התפטרותה של היועצת מרצון. זה לא יקרה כי בהרב-מיארה עשויה מחומרים מנהיגותיים וערכיים בלתי מתפשרים. בעיקר היא מזהה את גודל השעה. לשיטתה, אם היא תיפול, ייפלו שומרי הסף כולם החל מהיועמ"שים של משרדי הממשלה, עובר לראשי הארגונים הממלכתיים – הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד – וכלה בשופטי בית המשפט העליון.
והכול מתכתב כמובן עם עילת הסבירות. החקיקה הזו דרושה לנתניהו כאוויר לנשימה. ברגע שלא ניתן יהיה להתערב בהחלטות הממשלה בעילה של אי סבירות, יוכל נתניהו די בקלות מבחינה תהליכית להדיח את היועמ"שית. מכיוון שכל ממשלות ישראל, ללא הבדל אג'נדה, סירבו במהלך השנים לחוקק חוק יסוד: היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מעגן באורח תקיף את סמכותם ודרכי היבחרם ופיטוריהם, נותרו פיטורי היועץ קלים יחסית.
כבר עתה עולים רוב שרי התקיפה של נתניהו לתקשורת ומדברים על הצורך לפטר את בהרב-מיארה כי הם "לא מסתדרים איתה". אם יימצא רוב שרים מרשים, והוא יימצא, שיחליט על פיטוריה – בלי או עם ועדת איתור שממילא תורכב עם רוב של אוהדי הממשלה – הם יוצאו לפועל. נכון, תקום כאן מהומת אלוהים מה שמכונה במערכת המשפטית "גלנט על סטרואידים", אבל היועצת או מי מטעמה לא יוכלו לעתור לבג"ץ נגד שרירותיות ואי סבירות הפיטורים. העתירה תידחה על הסף על ידי שופטי בג"ץ כי אין להם סמכות לדון בהחלטות הממשלה. אחר כך ימונה יועץ "בראש שלנו", כדברי ממשלת נתניהו ב-1996 שהולידה לימים את פרשת בר-און. הוא כבר יציית לתנאי הראשון להיבחרו – להביא בדרך זו או אחרת להפסקת משפטו של נתניהו.
בהקשר זה, העתירה לבג"ץ שתאפשר את הוצאת נתניהו לנבצרות בשל היותו בניגוד עניינים, על שום עיסוקו במהפכה המשפטית שנאסרה עליו בתוקף חתימתו על הסדר ניגוד עניינים, מגלמת את תיאטרון האבסורד. על פי המצב המשפטי היום, תאלץ היועצת המשפטית לממשלה להגן על נתניהו. כדי להביא לנבצרותו, צריכה בהרב-מיארה להוכיח בדרך ראייתית שהוא מפר את ניגוד העניינים. מעל עיסוקו של נתניהו בעילת הסבירות, ובמהפכה המשפטית כולה, מתנוסס דגל שחור על ניגוד עניינים כשהיעד הוא שחרורו ממשפטו הפרטי. אבל זה מסוג הדברים שקשה להוכיח לצורך קבלת העתירה. לא ניתן שלא להגן על נתניהו על סמך סברות, שהן בשלב זה היפותטיות ומצויות במישור הפוליטי בלבד ואינן מיתרגמת לראיה ממשית אחת.
בחלק המקצועי של משרד המשפטים (בניגוד ללשכתו הלעומתית של לוין) כמו במערכת המשפט כולה יודעים שביטול עילת הסבירות הוא המחולל הגדול לקראת היעד – סגירת תיקי האלפים. אבל בית המשפט העליון לא יוציא את הערמונים הללו מן האש. ראשית הוא מורתע ומפוחד שכן הוא הבא בתור לכתישה. כמו בתיק המכונה במערכת המשפט "11-0" שבו הכריעו שופטי בג"ץ כי נתניהו רשאי להקים ממשלה למרות כתב האישום שהוגש נגדו רק כי החוק "היבש" מתיר זאת, הם צפויים שלא לסתור את הכרעת הבוחר ונציגיו בכנסת ולהוציא את נתניהו לנבצרות.
בשונה מנתניהו, לא בהרב-מיארה ולא נשיאת העליון אסתר חיות ישתמשו בכוח שהופקד בידיהן לחתור תחת הדמוקרטיה. העליון ימשיך לעבוד לפי החוק, לפי הראיות ולפי הספר. בדיוק ההיפך ממה שלוין ושמחה רוטמן מייחס לו במסגרת ההסתה נגדו. שופטי בג"ץ צפויים לאפשר לנתניהו להמשיך לכהן. במקסימום, הם יתרו בו למלא את הסדר ניגוד העניינים ככתבו וכלשונו. ואחרי שזה יקרה הוא ימשיך ליעד הבא – שינוי שיטת בחירת השופטים בישראל.