לא משנה אם שר החוץ הוא אלי כהן או ציפי לבני, ראש הממשלה הוא יאיר לפיד או בנימין נתניהו, היחס של מנהיגי ישראל לרצועה תומצת באיחוליו של יצחק רבין: שהיא תטבע בים. צבאית, המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה השתנתה מעט במשך שנים. מפעם לפעם צריך לבעוט בדלי הטרור באמצעות מהלך צבאי. בשלב מסוים הוא יתחיל לגלוש שוב, הדלי, ויצריך בעיטה נוספת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מי קובע מתי צריך לבעוט בדלי? בגדול, הנסיבות ומערכת הביטחון. הפוליטיקאים נואמים, טופחים לצה"ל על השכם, ובעיקר לעצמם. האמת היא שחשיבותם מוגבלת למדי. בעשור האחרון יישובי עוטף עזה פרחו. במקביל, חמאס התעצם. מעורבות איראן ברצועה הלכה והתרחבה: פעם, הם היו הפטרונים של הג'יהאד האיסלאמי. היום הם גם הפטרונים המרכזיים של חמאס. מי שקובע את כללי העימות בעזה הם הפונדמנטליסטים ועוזריהם.
מחפשים שינוי מהותי? הנה שלושה: השתרשות התקדים לפיו חמאס והג'יהאד האיסלאמי יכולים להפציץ בדרום בגלל אירועים בישראל או בגדה; הדרך שבה הג'יהאד – ארגון קטן – הפך לגורם שיכול לשתק את הדרום ולירות על גוש דן ולקיים מערכה קצרה (ובלתי מוצלחת עבורו) מול צה"ל; השלישי הוא התייצבות חמאס. ממשלות ישראל חושבות שפיתחו את מדיניות "הפרד ומשול": הפרד בין הרצועה לגדה. בין פת"ח לחמאס. ועכשיו בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי. אחרי המבצע, חמאס יוכל לרקוד על שתי החתונות; מצד אחד, הוא היה שותף ל"חמ"ל המשותף" עם הג'יהאד. מצד שני, הוא לא שיגר בעצמו – ולכן ישראל העניקה לו חסינות. רה"מ נתניהו אפילו זעם בישיבת הקבינט כאשר חלק מהשרים החלו מאיימים, על דעת האגו שלהם בלבד, על חייהם של בכירי חמאס. עשינו להם הפרד ומשול? כנראה. נראה שהם גם עשו לנו.
זה קשור גם לעולם האלטרנטיבות. המצב בגדה מידרדר. מעמד הרש"פ ממשיך לשקוע. גורם ישראלי הבהיר בפניי את ההבדל בין הרצועה לגדה: "בגדה אומרים שהיורשים הפוטנציאליים של אבו-מאזן ילכו לשתי לוויות כשהוא ימות. ההלוויה שלו, ובאותו יום ההלוויה שלהם. ברצועה, החמאס שולט ושולט חזק מאוד. זה לא משטר של אדם, אלא ארגון. ומאחוריו איראן".
יש הסדרה מסוימת. הביטו בגרף המצורף. אלה נתוני האו"ם. אין לי מושג אם הוא אומר משהו על העתיד, אבל הוא בוודאי אומר דבר מה על ההווה. בחודשים הראשונים של שנת 2023 נכנסו ויצאו יותר פלסטינים ממעבר ארז ברצועת עזה מאשר בכל החודשים המקבילים ב-15 השנים האחרונות. רק בחודש מארס היו למעלה מ-100 אלף כניסות ויציאות ממעבר ארז. ב-2022, לשם השוואה, מדובר היה בכ-64 אלף. בכל השנים האחרות המספרים היו מזעריים. למעשה, מאז הקמת ממשלת הימין על מלא, סחר וכניסת פועלים מעזה משגשגים דרמטית. פנומן פנומן פנומנל, אם לצטט את נועה קירל.
העלייה הדרמטית במספר הפועלים והסוחרים שנכנסים ויוצאים מישראל החלה במאי 2022, בתקופת ממשלת בנט-לפיד, ובעצם רק מתגברת. זו הייתה החלטה אישית של רה"מ בנט, שגנץ כשר ביטחון נתן לה גיבוי – להגדיל את מספר הפועלים מעזה, גם מעל להמלצות המקוריות של שב"כ. ההשפעות של הסחר הזה על החיים היומיומיים ברצועה דרמטיות. לחמאס יש מה להפסיד.
לפני שנזמר את זמירותיו של המזרח התיכון החדש, ראוי לכתוב את המובן מאליו: אנחנו לפני מצעד הדגלים. לפני יום הנכבה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, אין הפסקת אש. המיזמים של איראן-חמאס-חיזבאללה למערכה רב-זירתית אינם פנטזיה. תקופות השקט בדרום בין מבצע למבצע מתכווצות. הביצועים של צה"ל, אפקטיביים ומרתיעים ככל שיהיו, לא יכולים להחליף אסטרטגיה ארוכת טווח ביחס לרצועה.
פוליטיקאים מהמרכז-שמאל מרוויחים מעט מאוד מעימותים ביטחוניים. הימין ממהר להאשים אותם בחולשה ובוגדנות. האגף האידיאולוגי שלהם שואל לאן נעלמה אג'נדת השלום. החטאים לא נעלמים, רק נדחקים קצת הצידה – ואז חוזרים לזירה, ובגדול. אהוד אולמרט, עמיר פרץ, שמעון פרס המנוח. כולם למדו את המחיר הקשה של מבצע צבאי, שאף אחד לא יודע איך יסתיים.
אך מה שנכון למרכז-שמאל לא תמיד נכון לימין. זה שיעור חשוב. כאשר ממשלת מרכז סופגת טרור (ממשלות שמאל אין פה), הימין מתחזק. כאשר ממשלת ימין סופגת טרור, קורה בדרך כלל אותו דבר. לפני 20 שנה, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, שאלתי את אחד ממקורביו של אריאל שרון ז"ל על הצרות בדרך לבחירות ואם אין חשש שהציבור יתנקם בליכוד. ציינתי באוזניו שמדינת ישראל חווה את גל הטרור הרצחני בתולדותיה, מספרית. "טוב", הוא השיב ביובש, "זה לא מה שהסקרים אומרים".
ב-26 במארס, יום הצהרת נתניהו על פיטורי גלנט, הוצב קו אדום בפני הממשלה ונגד סדר היום הקריטי ביותר עבורה – ההפיכה המשפטית. הציבור יצא ספונטנית לרחובות. בבוקר 27 במארס ביצע בנימין נתניהו תפנית פוליטית, בניסיון לייצב את הספינה שחוררה בידי הפנאטיות של יריב לוין ושמחה רוטמן. נתניהו, עובדתית, הוא אחד הפוליטיקאים השרדנים במערב. זה לא קרה בגלל חוסר יכולת לקרוא את המפה. הוא הגלה את בנו, שינה את הטון, קבר זמנית את ה"רפורמה" במו"מ בבית הנשיא, דיבר שוב למרכז וכעת מסיים בתרועת המנהיגות הקלאסית של המנהיג הישראלי – מבצע צבאי. מגן וחץ היה, אם תחשבו על זה, ההצלחה היחידה של נתניהו מאז קום הממשלה. הצלחה בהנחה ששום דבר לא ישתנה בימים הקרובים.
ראוי להבהיר: כל ממשלה הייתה מגיבה לירי של 100 רקטות אחרי מות עציר משביתת רעב, ומגיבה קשה. אך בעבור נתניהו, מגן וחץ הגיע בדיוק בזמן. התקשורת הופצצה בתמונות של ביבי בהערכת מצב, חיתוך מצב, ישיבת קבינט, קריאת מפות, פגישה עם יאיר לפיד. הוא לא הגיב מיד, אלא חיכה כמה ימים ונתן לימין הקיצוני להיכנס בו. ממש "איפוק הוא כוח", כלשון אריאל שרון. הסיבה הייתה טקטית, רצון להגיב כאשר ייפתח חלון ההזדמנויות לחיסול ראשי הג'יהאד. אך הרווח היה גם פוליטי. שר הפיתות בן גביר יצא פיתה וכיו"ב. גם לאחר מכן, ההתנסחויות של נתניהו והופעותיו היו תקיפות, אך לא מתלהמות. מסיבת העיתונאים שלו ושל גלנט, הרוויה מחמאות הדדיות, נועדה לשדר שהאירוע ביניהם מאחורינו. כמובן שהאירוע לא באמת מאחורי גלנט. הזיכרון הביביסטי ארוך.
בקיצור, ביבי משדר לכל מקום שהוא חזר לדמותו הישנה: מהפכות עושים לאט או שלא עושים בכלל. חזון קיצוני יוגשם עקב בצד אגודל. בקמפיין משתלחים בלי בלמים, אך כשמושלים – משדרים זהירות ושיקול דעת. הנה דוגמה מהשבוע.
במסגרת חוק ההסדרים אמור לעבור חוק התשתיות הלאומיות. במשרד האוצר עמלו על החוק הזה, שאמור להקל משמעותית על הליכי תכנון והוצאה אל הפועל של תשתיות ולתעדף מיזמי ענק של המדינה. החקיקה, לדוגמה, תקבע כי אם שורת גורמים מינהליים יתעכבו בבחינת היתרים – התוכניות יאושרו אוטומטית. הרשויות המקומיות וגופי סביבה מתחו ביקורת נוקבת על החקיקה הזו, האוצר קידם במרץ. עד כה, התנהלות אופיינית של תקציב. אלא מה? תוך כדי הדיונים ביקשה לפתע לשכת שר האוצר להוסיף שורה קטנטנה לחקיקה: שחוק התשתיות הלאומיות יחול גם על יהודה ושומרון. פקידי הממשלה נדהמו: השלכות הרוחב של סעיף כזה הן עצומות. ישראל מחזיקה את יהודה ושומרון מתוקף מה שמכונה "תפיסה לוחמתית", תחת דינים בינלאומיים החלים על כיבוש. אם הסעיף היה מחוקק, המשמעות הייתה עיקור מעשי של המינהל האזרחי, החדרה רשמית של משרדי הממשלה ליהודה ושומרון – ולמעשה יצירת קייס כאילו ישראל מספחת את הגדה. היועצים המשפטיים שנכחו בדיון בכנסת ציינו מיד, עם העלאת הסעיף, כי הנוהל הוא שאם שר מבקש לשנות את הצעת הממשלה (כאן מדובר בסמוטריץ' או שליחיו, כמובן) לחקיקה, העניין צריך לחזור לממשלה. במקביל, לשכת ראש הממשלה קיבלה טלפון. סוגיית הסעיף הזה הגיעה לבנימין נתניהו עצמו. אחרי ישיבת הקבינט השבוע נפלה ההחלטה – נתניהו פוסל. סוכם שהנושא יובא לדיון בממשלה. בכך הסוגיה הסתיימה. כך נתניהו עובד כאשר הוא רוצה יציבות מדינית.
ההתמרכזות הזו מתבקשת לאור הקריסה של הליכוד בסקרים, והקריסה האישית של נתניהו מול בני גנץ. האם זו הטעיה בלבד, והפגיון המורעל של ההפיכה המשפטית יישלף ברגע הנכון? אי-אפשר לשלול זאת. זה תלוי בעיקר בסקרים, המספרים המזעזעים הם שמרתיעים את נתניהו. אם המחאה או האופוזיציה ישחקו לידיו – לדוגמה בהפסקת השיחות בבית הנשיא – זה יכול להשתנות. לפי שעה, מסתבר שלנהל את מנהיגותך לפי הקפריזות של מגישים בערוץ 14, ציוצים בטוויטר, ינון מגל צועק ברדיו והזיות חניכיו של כהנא זה לא בדיוק משאבת מנדטים. הלם.
בימים כתיקונם, אין טעם רב לעסוק בשרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן. ברבות השנים, משפחת נתניהו עשתה שימוש בדוברים רבים, שונים ומשונים. דיסטל היא רק אחת מאלה, ולא תיזכר בשורה הראשונה. אך השבוע, בעיצומו של עימות צבאי, היא המחישה נקודה חשובה על הממשלה הנוכחית, על תעמולה, וכמובן – עליה עצמה.
זה היה יום שלישי בלילה. ישראל חיכתה למהלומות הטילים של הג'יהאד האיסלאמי. מילואימניקים קיבלו צווי התייצבות. צה"ל היה בעיצומה של לחימה. מה עשתה דיסטל? דיברה על "השמאל" בהקשר ל"קינים", שזו שפה שמיוחסת רק למחבלים
דיסטל מציגה פני נפגעת כאשר מכנים אותה "שרת תעמולה", ואף גורסת כי מדובר בניסיון ליצור הקבלה בינה ובין יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי. בנאום לפני כחודש וחצי בכנסת היא צעקה מעל דוכן הנואמים – היא צועקת לא מעט – את הדברים הבאים: "לי אתם קוראים שרת התעמולה? כל יום, גבלס פה וגבלס ושם! נאצים כמו נצנצים, היטלר על הקילו! אני כבר לא מזדעזעת מזה. זה חדשות רעות מאוד עבורכם! שנים שמרתי על זיכרון השואה. אני כבר לא מזדעזעת. זה המשפחות שלכם שנשרפו שם!". על הטעם הרע הזה, ואני נזהר במילותיי, נשפכו מספיק מילים.
השבוע העניקה דיסטל ראיון לערוץ הבית, ערוץ 14. שיחה נינוחה עם דובר (בלתי רשמי) של הממשלה. היא ניסתה להסביר מדוע ממשלת הליכוד לא מצליחה להגשים למעשה את הבטחותיה לימין. הנה מה שאמרה: "הגענו למסקנה הבאמת מפתיעה ש-40 שנות דיפ סטייט של השמאל, שמושרש בכל מוסדות המדינה בכל החודשים האחרונים, ראינו את זה במשטרה שלא כפופה למרותנו, ראינו את זה בצבא, בפרקליטות, במערכת המשפט, בתקשורת, היו קינים רדומים של שמאל ושמאל רדיקלי שפשוט חיכו להזנקה של מר (אהרן) ברק, שאמר 'הדמוקרטיה שלי מתאבדת', וכל הקינים האלה יצאו לפועל".
זה היה יום שלישי בלילה. ישראל חיכתה למהלומות הטילים של הג'יהאד האיסלאמי. היה מתח בעוטף עזה, ובכלל בדרום. מילואימניקים קיבלו צווי התייצבות. צה"ל היה בעיצומה של לחימה נגד מחבלים. מה עשתה השרה דיסטל? ישבה באולפן ערוץ 14 ודיברה על "השמאל" בהקשר ל"קינים" שזו שפה (ארכאית) שמיוחסת בישראל אך ורק למחבלים. לדוגמה, דיווח על כך שצה"ל פושט על קיני מחבלים.
היא לא השתמשה במילה הזו פעם אחת בלבד – וידעה היטב מה היא עושה. זהו שימוש תועמלני – אכתוב שוב, תועמלני – בדימוי המתאר אויבים מרים. בני מוות. משולב כמובן עם תיאוריית קונספירציה על דיפ סטייט וסוכנים רדומים. ישראלי אחד סימס לי שהוא אחד מה"שמאלנים האנרכיסטים" בעיניה שהוקפצו לשירות מילואים בשל המבצע. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר, שנפל בקרב עם מחבלים במהלך צוק איתן, שאלה בחשבון הטוויטר שלה, "אני קינים של שמאל? דולב הוא קינים של שמאל רדיקלי?".
לדיסטל לא היה פנאי לשאלות מעין אלה. בלילה הסיתה נגד השמאל, למחרת עלתה לשידור בגלי צה"ל כדי להשתלח בעיתונות החופשית. "לא דמיינתי", היא התבכיינה, "שאצטרך להתמודד גם מול התקשורת הישראלית שמפיצה את דיבתנו רעה". הרקע היה כיתוב בלתי מוצלח בערוץ 13 ביחס לילדים ולאזרחים הפלסטינים שנהרגו במהלך פעולת צה"ל. עוד לפניה, השר שיקלי מיהר וצייץ על "אל-ג'זירה". פורסמה התנצלות על הכיתוב, אך השלהוב נוטף הטינה נמשך. בבוקר, השר עמיחי אליהו, אדם שאף איוולת לא זרה לו, פירסם עמוד ראשון מזויף, בפוטו־מונטז', של "ידיעות אחרונות". השר ניסה לתת את הרושם הכוזב שהכותרת הראשית של העיתון עסקה במות ההרוגים החפים מפשע ברצועת עזה. זה היה ב־09:19. השר מיקי זוהר חש כנראה שהוא מחמיץ את רכבת ההשתלחות, ולכן מיהר לצייץ בסביבות עשר בבוקר ש"בלתי נתפס" בעיניו שחלק מכלי התקשורת המרכזיים "בוחרים לבזות אותנו כמדינה בזמן שאנחנו פועלים להגן עליה. להיכן נעלמה הפטריוטיות?". כמה שעות מאוחר יותר הותקף צוות של ערוץ 13 בידי עובר אורח שריסס עליו גז פלפל.
יש לי רושם שההתבטאויות הכעורות האלה הן לאו דווקא מקריות. הן קשורות הרבה יותר למצב הימין בסקרים בעקבות ההפיכה הכושלת מאשר לאיזה זעם אותנטי. צריך להחזיר את המצביעים הביתה. בעת מבצע צבאי, הצגת המחנה שמנגד כקבוצה של מעריצי הג'יהאד האיסלאמי היא דרך המלך. זו דרכה של ההגמוניה השלטת.
