עם מספר גבוה בהרבה של משיאי משואות, בלי קהל - וגם לא בשידור ישיר: יום העצמאות הראשון מאז טבח 7 באוקטובר החל הערב (יום שני) בטקס הדלקת המשואות המסורתי - המחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות - שהתקיים השנה בצל המלחמה, ועל רקע מחאה נרחבת. הטקס נפתח עם הדלקת 12 אבוקות זיכרון, לזכר הנרצחים בטבח 7 באוקטובר.
לאחר הדלקת האבוקות, ראש הממשלה מסר בנאום מוקלט מראש כי "לפני 76 שנים, במלחמת העצמאות, עמדנו לבד, אך היה לנו נשק סודי אחד: רוח הדורות. עם שקם על מבקשי נפשו, כפי שאומר משורר תהילים - לא אמות, כי אחיה. בזכות הרוח הזו ניצחנו את אויבנו. היום אנחנו חזקים לאין שיעור, אבל הרצון להשמיד אותנו לא נעלם. ראינו זאת ב-7 באוקטובר. זה אינו יום עצמאות רגיל, המלחמה עדיין בעיצומה, רבים מאחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים במרתפי החמאס, משפחותיהם עוברות סבל נורא - אך נחזיר את כולם הביתה, החיים והחללים כאחד".
בנאומו, שארך כ-3 דקות - דקה אחת יותר משהובטח, נתניהו אמר עוד כי "מיטב לוחמינו נפלו בקרבות גבורה פצועינו מתמודדים עם פצעי קרב באצילות נפש שאין כדוגמתה, ואני מחבק את כולם. כשאני פוגש רבים מהם, הם אומרים לי שגיבורינו 'לא נפלו ולא נפצעו לשווא, תמשיכו עד הסוף', ואני מבטיח שכך נעשה".
לאחר מכן, ח"כ אמיר אוחנה אמר בנאומו המסורתי של יו"ר הכנסת כי "עם רדת החשכה, מגיע אל סיומו יום הזיכרון של השנה, שבתוכה היום הארוך ביותר שידעה מדינת ישראל", ופנה אל החטופים: "יום העצמאות לא שלם בלעדיכם. אנו לא נתייאש ולא נחדל, ואתם בבקשה אל תאבדו את התקווה". אוחנה הדגיש כי "מדינת ישראל לא הייתה שם ב-7 באוקטובר כפי שכולנו ציפינו שתהיה, אך היא פועלת מאז בכל יום להשבתכם הביתה".
אוחנה ציין שהטקס מתקיים ללא קהל, ואמר ש"בפעם האחרונה שקרה הדבר איימה עלינו מגיפה. גם הפעם מגיפה מאיימת עלינו - מגיפת המריבה, הקיטוב והקנאות. אחים נגד אחים ייחסנו כוונות זדון אלה לאלה, אך נדמה שעם פרוץ המלחמה הצלחנו להתאחד ולדכא את הנגיף. אמנם עוד לא השלמנו את המסע אך אם לא נבלום את המגיפה, אויבינו עשויים להתאחד ולהכות בנו בכל העוצמה".
עוד נאם אוחנה: "אבא של בארי ואופיר, כפי שהציג את עצמו הלוחם שי ביטון חיון, אמר שמותר לא להסכים, אך אסור להפסיק לאהוב. סלמאן חבקה ציווה להמשיך להיות מאוחדים ומלוכדים, כי רק יחד נדע לנצח. הלוחם בן זוסמן כתב למשפחתו 'אני מלא גאווה, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי שזו תהיה בהגנה על אחרים ובהגנה על המדינה'. כדי להיות ראויים לשומרים, נצטרך להיות עם ישראל יחד, אלה למען אלה, נצטרך פחות לצעוק ויותר להקשיב, גם ליריבינו הפוליטיים. אלה גם אלה הוכיחו כי הם מוכנים לחרף את נפשם למען מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. ירושלים ותל אביב תצטרכנה להיפגש".
בתום דבריו הדליק אוחנה משואה, "לכבוד המשרתות והמשרתים בצה"ל, ולכוחות הביטחון המשמשים כמגן וחרב שלא היו לנו 2,000 שנים, הנלחמים כעת בשדה הקרב כדי להשיב את הביטחון ולהשיב את חטופינו. לכבוד אחינו יהודי התפוצות שהתגייסו בהמוניהם לתרום ולעמוד לצידה של מדינת ישראל ובכל זאת כשהם מתמודדים עם גלי אנטישמיות, לכבוד הכנסת המייצגת את מדינת ישראל על כל גווניו ולתפארת מדינת ישראל".
המשואה הראשונה שהודלקה היא משואת כיתות הכוננות, שאותה השיאו ענבל ליברמן מקיבוץ ניר עם, ברק שלום מקיבוץ עלומים, אביחי אליה מחוות יאיר וטל לויט ממטולה. המשואה הבאה, משואת כוחות הביטחון, השיא סרן שביט בן משה, שהמשיך להילחם ב-7 באוקטובר גם לאחר שהתבשר על נפילת אחיו אריאל, מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל ניצב אמיר כהן, מפקד יחידת מצדה בשב"ס סגן-גונדר י', לוחם השב"כ ע' וקצינת האיסוף במוסד מ' - שהופיעו בטקס רעולי פנים, כדי להסתיר את זהותם.
את המשואה השלישית, משואת חזית ההסברה, השיאו אל֨ה קינן, יוצרת תוכן ברשתות החברתיות, פעיל ההסברה יוסף חדאד שמציג עצמו כ"ערבי גאה וישראלי גאה", והשחקן האוסטרלי נתניאל בוזוליץ', תומך נלהב של מדינת ישראל. המשואה הרביעית, משואת יהדות התפוצות השיאו דברה סילבסין, חברת מועצת שיקגו - העיר הראשונה בארצות הברית שגינתה את חמאס אחרי הטבח, והרב דיוויד מאייר שנאבק בגילויי האנטישמיות בבריטניה.
המשואה החמישית, משואת כוחות ההצלה, הושאה על ידי רס"מ יואל דמרי, מפקד צוות תחנת כיבוי אש בנתיבות שנקרא ב-7 באוקטובר לסייע בקרב על תחנת משטרת שדרות; נורית אירן כהן, מתנדבת ביחידת הצוללנים של זק"א, שסייעה בזיהוי קורבנות הטבח בעוטף; הפרמדיקית אושרית חדד, שניהלה בית חולים שדה מאולתר והעניקה תחת אש בלתי פוסקת טיפול מציל חיים לעשרות חיילים ואזרחית; וד"ר תמר שלזינגר, מתנדבת במוקד חוסן של איחוד הצלה שבמשך 12 שעות שוחחה עם הילדים מיכאל ועמליה עידן שהוריהם - צלם ynet רועי עידן ואשתו סמדר - נרצחו, ואחותם הקטנה אביגיל נחטפה.
את המשואה הבאה, משואת המגן, השיאו בועז לוי, מנכ"ל התעשייה האווירית המהנדס הרשמי של פרויקט החץ, תא"ל במיל' פיני יוגמן, ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית ברפאל, ואל"מ במיל' שאול לוי, ממייסדי מערך השליטה והבקרה של מערך החץ.
בהמשך השיאו את משואת הרפואה והשיקום יוסי ערבליך, שהקים את עמותת "למענכם" המספקת ייעוץ רפואי של מיטב המומחים בהתנדבות מלאה; ענת בן דור, אחות בבית החולים השיקומי בשיבא שמלווה את הפצועים הקשים ביותר לאורך מסע השיקום; גאיה צוברי, החיילת הראשונה שנפצע קשה בתוך עזה; ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל בית החולים סורוקה ומנהל המרכז לרפואה דחופה בבית החולים; וד"ר דקלה מצליח מבית החולים ברזילי באשקלון שבתחילת המלחמה עבדה כמעט ללא הפסקה בבית החולים.
את המשואת השביעית, משואת הרוח, השיאו איריס חיים, אימו של יותם שנחטף לעזה ונהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל ברצועה עקב טעות בזיהוי; עזרא יכין בן ה-95, המילואימניק המבוגר ביותר שמרצה גם כעת בפני חיילים; הזמר עברי לידר, שהופיע בהתנדבות לאחר הטבח בפני מפונים, לוחמים ופצועים, וגם בלוויות; הזמר רביב כנר שהתגייס למילואים עם תחילת המלחמה ונשלח לגבול הצפון; והמוזיקאי חיים אוליאל, תושב שדרות שחזר לעיר לאחרונה אחרי שפונה ממנה.
לאחר מכן השיאו את משואת המחלצים יוסף אלזיאדנה, נהג תושב רהט שהציל את חייהם של 30 משתתפים במסיבת הטבע ברעים; הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני באופקים, שקפץ בשבת 7 באוקטובר וחבר לכיתת הכוננות; תושב מושב רמי דוידיאן שחילץ מאות ניצולים ממסיבת הנובה; והאחים דניאל ונריה שרעבי, חברי "צוות שרעבי" שנלחמו בגבורה במשך שעות אחרי שנכחו במסיבה.
את משואת הנתינה השיאו מרים כהן, מתנדבת בפרויקט "טעימא" שמגיעה פעמיים בשבוע למוצב יפתח ולמוצב ציפורן ומבשלת ללוחמים אוכל טריפוליטאי ביתי אותנטי; בת שבע דדון, שהקימה במועצת שדות נגב את מיזם "המטבח הקהילתי" שבמסגרתו כ-80 מתנדבות הכינו כ-2,000 מנות לאנשי כוחות הביטחון בכל הארץ ואפילו בתוך רצועת עזה; הנו בסמה מג'וליס שבצפון, שמבשלת במטבח המסעדה שלה אוכל כשר לחיילים בזמן שבנה משרת במילואים בעזה; חן ארבל-מרינברג, ממייסדות פורום נשות המילואימניקים; שיר גולדשטיין, מנהלת מרחב גוש דן בארגון המתנדבים "לב אחד"; צילית יעקובסון, מייסדת ויושבת ראש ארגון "בת מלך" המעניקה סיוע פיזי, נפשי ומשפטי לנשים שנמצאות בסכנת חיים.
רב"ט אורי מגידיש, התצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ושוחררה משבי חמאס, השיאה את משואת התקווה יחד עם סגן אלוף ליאת נפש, ראש ענף נפגעים במילואים של חיל הגנת הגבולות; וורדה פומרנץ, ראש מערך הנפגעים של צה"ל, חברה בצוות הממונה על החטופים והנעדרים.
אחרונה הודלקה המשואה החסרה, ש"מסמלת את חסרונם של 132 החטופים והחטופות, שיום העצמאות הזה לא שלם בלעדיהם".
את תפילת יזכור קרא בפתיחת הטקס צ'רלי מויאל, ששכל את אחיו, רנ"ג אור מויאל, בפיגוע הדקירה הקטלני בבית קמה בחודש מרץ. מנחה הטקס, העיתונאי תמיר סטיינמן, אמר בטרם הדלקת אבוקות הזיכרון כי "לא כך רצינו לציין את יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל. רצינו לחגוג את קיבוץ הגלויות הפלאי, את רוח היזמות, את ההישגים הטכנולוגיים, רצינו להצדיע לָתרומה של מדינה כל כך קטנה לעולם. אבל הערב הלב שלנו הוא קודם כל עם האחים והאחיות שלנו החטופים בעזה, ועם המשפחות שלהם. עם אלפי הפצועים, עם משפחות החללים הרבים כל כך. על אף הכאב, מתוך הכאב, יונף פה הערב דגל ישראל".
מנחת הטקס, השחקנית מגי טביבי, תיארה את מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר כ"אירוע הטרור הגדול והקשה ביותר שחוותה החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. יותר מ-1,200 ישראלים ואזרחים זרים נרצחו או נפלו בלחימה. קרוב ל-2,000 נוספים נפצעו. 252 נחטפו מביתם. לא נוכל להשיא את מַשואות העצמאות בלי שנדליק קודם אבוקות של זיכרון – לכבודם ולזכרם. 12 שלהבות של אור, במקומות שחוללו בדם, ביום שלא נשכח לעולם. את מדליקי האבוקות, ואת אתרי ההדלקה ביישובי הנגב המערבי, בחרו בני משפחה, חברי קהילות ורעים לנשק".
אבוקת הזיכרון הראשונה הודלקה בקיבוץ כפר עזה על ידי חברת הקיבוץ ורד ליבשטיין, שאיבדה בטבח את בעלה אופיר, בנה ניצן, אמה בלהה ואת אחיינה, נטע, וכן על ידי שחר הנדי, אשתו של אבי, סגן רבש"ץ כפר עזה, שיצא מביתו להילחם יחד עם חבריו מכיתת הכוננות ונהרג. אבוקת הזיכרון השנייה הודלקה בחוף זיקים, על ידי סיון קרן, אימו של טל וסבּין תעסה, אימו של אור ממושב נתיב העשרה וקרן טיב, אימו של נדב, ממושב בית שקמה. שלושה חברים בני 17 שבאו לדוג ונרצחו על ידי מחבלי החמאס.
אבוקת הזיכרון הבאה הודלקה בשדרות, על ידי רב סמל ראשון הראל עמר, סייר בתחנת המשטרה בעיר שנלחם ונפצע בקרב שבו נפלו רבים מחבריו, וקורל מרציאנו, בתו של לוחם האש אריק יהודה מרציאנו, שנפל גם הוא בקרב. האבוקה הרביעית הודלקה במוצב נחל עוז, שליד קיבוץ נחל עוז, שבו נפלו חיילים רבים שנלחמו מול המחבלים שפלשו מרצועת עזה. את האבוקה הדליקו בנימין הר-אבן, אביו של רב-סרן שילה הר-אבן שנפל עם חייליו בהגנה על ישובי העוטף, אבי מרציאנו, אביה של רב-טוראי נועה מרציאנו, שנחטפה לעזה ושם נרצחה, וחסן ח'רובה, אביו של קצין הגששים רב-סמל בכיר איבראהים ח'רובה, שנפל בעודו מגן בגבורה על חיילים וחיילות.
האבוקה החמישית הודלקה באחת המיגוניות בעוטף, לציון הנרצחים שניסו למצוא בהן מחסה מפני המחבלים. האבוקה הודלקה על ידי רחל ג'רפי ובנה דודו ג'רפי, ששכלו במיגונית אחת את בנותיה של רחל ואחיותיו של דודו - שהם ושנהב, ואת בנו של דודו - ליאל. האבוקה השישית הודלקה בקיבוץ נתיב העשרה על ידי יואל ברגר, ממייסדי המושב, שאיבד את בת זוגו מרינה אלמגור, כלתו נורית ברגר וחתנו חיים בנעים, ובעצמו נפצע ופונה תחת אש; ודניאל וקס, דור שלישי בנתיב העשרה. אביה של דניאל, עמית, חבר בכיתת הכוננות ודודה יגאל וקס, יצאו מבתיהם כדי להגן על המושב.
האבוקה הבאה הודלקה במגרש המכוניות בתקומה, שם נמצאו יותר מ 1,600 מכוניות ירויות ושרופות לאחר הטבח. את האבוקה הדליקו מיכאלה קורצקי, שרבים מחבריה נפלו בקרבות, השוטר לאון בן ארויה, שרבים מאחיו לנשק נפלו בקרבות ההגנה על יישובי המועצה, וצבי רידר - אביו של דור רידר ז"ל, שנרצח בידי מחבלים בקיבוץ בארי. האבוקה השמינית הודלקה באופקים על ידי ליאור, בתו של רב נגד רוני אבוהרון, בלש תושב אופקים שנפל בקרב מול מחבלים; ואורי, בנו של משה אוחיון ואחיו של אליעד אוחיון. אב ובנו שיצאו להגן על תושבי העיר עד שנהרגו בחילופי האש.
האבוקה התשיעית הודלקה במושב מבטחים, לזכר תושבי מבטחים וישע שנרצחו וחברי כיתות הכוננות של מבטחים וישע שנפלו בהגנתם. האבוקה הודלקה על ידי אורלי ממן, אמו של טל ממן, חבר כיתת הכוננות של מבטחים; ויהודה אסולין, אביו של דן אסולין, רכז הביטחון של מבטחים, שלחמו ונפלו יחד בקרב על מבטחים. האבוקה ה-10 הודלקה ביישוב שלומית על די נשות ארבעת תושבי היישוב שנפלו בקרבות: צופיה שישפורטיש, אשתו של ראובן. דנה כהן, אשתו של אביעד. נחמה ביבי, אשתו של אוריאל. ונאורה סוויד, אשתו של בכור.
האבוקה ה-11 הודלקה בקיבוץ ניר עוז על ידי בת הקיבוץ עמית סימנטוב והאבה, שאמה קרול, אחיה ג׳וני, גיסתה תמרי, ושלושת אחייניה נרצחו בטבח בביתם. אבוקת הזיכרון האחרונה, לזכר נרצחי המסיבות, הודלה בחניון רעים, מקום מסיבת הנובה, על ידי הדס שמל, אחותה של שרון הירש אוזן בת ה-44, אם יחידנית לשלושה בנים. וארז צרפתי, אביה של רון צרפתי, בת 22, שיחד עם בן הזוג שלה, עידן הרמתי, חגגה את החיים - ויחד איתו נרצחה.
בתום הדלקת אבוקות הזיכרון ביצעה להקת "ורטיגו" קטע מחול, ואחריה שר הזמר עומר אדם את השיר "רקמה אנושית אחת" של חוה אלברשטיין. דפנה אליקים בת ה-15, ששוחררה משבי חמאס, שרה לאחר מכן עם הזמרת יובל דיין את "שהשמש תעבור עליי", וכן את השיר "אור" של שושנה דמארי. בהמשך ביצע הזמר עמרי גליקמן את השירים "גיבורי על" ו"ארץ", יחד עם חיילי מילואים.
לאחר הדלקת המשואות התקיים טקס הדגלנים, שבמהלכו חיילים יצרו את צורותיהם של פרח דם המכבים - סמלו של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הסרט הצהוב - סמל התקווה לשיבת החטופים, המספר 76 - לציון שנות עצמאותה של ישראל, מגן דוד, סמל צה"ל, המנורה - סמל המדינה הרשמי, דגל ישראל, ולבסוף את המשפט "עם ישראל חי". בהמשך הופיעו אליאנה תדהר, ליבי רן, אברהם טל וגלי עטרי, ושרו את השירים "להאמין" ו"מחוזקים לעולם".
בטרם יום העצמאות נמסר כי הטקס יהיה ארוך פי שניים מהרגיל, ושיהיו שינויים מהותיים בתוכנו. הריקודים המסורתיים בוטלו והטקס התקיים ללא קהל - למרות שכל גופי הביטחון סברו שאין מניעה ביטחונית לקיימו עם קהל. אחד השינויים המרכזיים הוא כמות משיאי המשאות - 44 השנה לעומת כ-13 מדי שנה. בהמלצת השרה מירי רגב, האחראית על הטקס, שונו התקנות לבחירת משיאי המשואות והתאפשר לכמה נבחרים ונבחרות להשיא משואה יחד.
פורסם לראשונה: 19:18, 13.05.24