רעידת אדמה או צונאמי הם מונחים שלא באמת יצליחו לתאר את מה שעברה מערכת הבריאות בשנה האחרונה. זו הייתה שנה שבה ראינו כיצד מערכת עם יסודות טובים, שהפכה במרוצת השנים לענייה, רזה ומורעבת, החזיקה על כתפיה את הכלכלה ואת החברה הישראלית.
השנה שהייתה במערכת הבריאות
היא עשתה את זה עם כתפיים צרות במיוחד, ואם יש מסקנה אחת חשובה, אך לא בהחלט מפתיעה, ממשבר הקורונה היא שמערכות שסובלות מתת-תקצוב לאורך זמן יכולות פשוט לקרוס. ואם פוקד אותן משבר חסר תקדים בהיקפו, כמו משבר הקורונה, הדרך לשם קצרה במיוחד.
וככה נראית ההרעבה: תקצוב מערכת הבריאות אמנם גדל בשנים האחרונות במספרים מוחלטים, אבל לא באופן יחסי לגידול באוכלוסייה. תקינת כוח האדם בבתי החולים, למשל, כבר מזמן אינה עולה בקנה אחד עם מספר התושבים. בין השנים 2010-2019 לא רק שלא חלה עלייה במספר הרופאים בישראל ביחס לאוכלוסייה, אלא נרשמה ירידה. כך גם במספר הרופאים המומחים והאחיות. גם מספר מיטות האשפוז בישראל ביחס לאוכלוסייה הוא מתחת לממוצע במדינות ה-OECD.
הנתונים היבשים האלה משפיעים על החיים של כל אחת ואחד מאתנו, כשמגיעים לקופת החולים או לבית החולים. אנחנו מחכים יותר לתור לרופא מומחה, מחכים יותר זמן לטיפול רפואי בחדרי המיון ובוודאי שמחכים יותר לניתוח בבית חולים, פשוט ככל שיהיה.
אחת החוויות המשמעותיות ביותר מבחינתי בסיקור המשבר הזה התרחשה לפני כחודש, כשבמסגרת מאבק האחיות ליווינו את חן קריספין, אחות במחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא. במהלך השעות שהיינו איתה גילינו שלעתים היחס של אחות למאושפז עומד על אחת לעשרה – אחות אחת לעשרה חולים.
כך נראית משמרת מלאה של אחות במחלקה פנימית
(עידו ארז)
בסוף קריאות המצוקה של הצוותים הרפואיים והנתונים הקשים מתנקזים לרגע אחד שבו חולה ממתין יותר מדי זמן לתרופה, להכנסת עירוי או לכל פרוצדורה רפואית שיכולה לשפר את מצבו ואף להציל חיים. הוא ממתין זמן רב לא כי אין ידע או ציוד, אלא פשוט כי אין מי שיעשה את זה.
היום זה אולי השכן או החבר שלכם, שיצטרך לגשת פעם אחר פעם לדלפק המחלקה כדי לבקש סיוע מאחות עבור קרוב משפחה מאושפז. מחר זה יכול להיות אתם. אם נוסיף לקלחת הזו את האלימות שלעתים סופגים הצוותים הרפואיים ממטופלים ומבני משפחותיהם, הרי שהמערכת הרפואית בישראל מוכה ושבורה מאי פעם.
עם המציאות הזו נכנסנו למשבר הבריאותי הגדול ביותר שפקד את מדינת ישראל מאז הקמתה, וזה לא היה האתגר הרגיל. משרד הבריאות הפך תוך זמן קצר מרגולטור ומפקח על תהליכים, למשרד שצריך להוביל ולנהל אותם.
בתוך זמן קצר התברר שזה פשוט לא עובד, והניסיון לשנות את ה-DNA הארגוני נועד לכישלון. למנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב וראש שירותי בריאות הציבור לשעבר פרופ' סיגל סדצקי , שניהלו את הטיפול בהתפרצות בראשית ימיה, לא היה שום ניסיון רלוונטי בניהול משבר בסדר גודל כזה.
התוצאה – החלטות עלומות, אך דרמטיות שהתקבלו במחשכים ללא שום הסברים לציבור, והסתרת השיקולים שעומדים מאחוריהן, כשברקע תחזיות אימתניות שבתוך זמן קצר התגלו כמופרכות. לא ברור איך הגיעו להערכה שבתוך זמן קצר יאושפזו יותר מ-5,000 חולים מונשמים, מה שכן ברור זה ההשלכות של זריעת פאניקה והיסטריה.
בשלב הראשון זה הביא לעוד פאניקה והיסטריה כללית בציבור, בשלב השני זה גרם לחוסר קשב ואובדן אמון במערכת, במנהיגיה ובתהליך קבלת ההחלטות. רוצים את אמון הציבור? כדאי לדבר אליו בגובה העיניים ולא להסתיר ממנו מידע באופן קבוע. היסטריה ופאניקה לא יכולות להיות האסטרטגיה לניהול המשבר הזה. נתונים, שקיפות, ויכולת לומר "טעינו", היו יכולים ליצור כאן מציאות אחרת.
מערכת הבריאות כיום היא מערכת מדממת, מסוכסכת ומפולגת. הרופאים הכריזו על סכסוך עבודה בעקבות האיומים של מנהלי בתי החולים לפטר עובדים, האחיות סיימו רק לא מזמן את מאבקן לתוספת תקנים, עובדי המעבדות מאיימים להשבית את עבודתם, וגם עובדי הרנטגן וטכנולוגים רפואיים מנהלים מאבק לשיפור תנאי העסקתם.
הצוותים הרפואיים מתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת, והם מותשים, הביאו אותם לקצה. אבל מה שהם צריכים כרגע זה לא מטסי ראווה ומחוות מרגשות, אלא משאבים, שכר הוגן ותקנים. גם התקווה הגדולה של מנהלי בתי החולים בנוגע לתקנים החדשים של רופאים ואחיות הפכה בתוך זמן קצר לאכזבה, כשגילו שחלק מהתקנים ייאלצו לממן מהכנסותיהם. בכל מקרה, 400 תקנים לרופאים במערכת שסובלת מתת-תקצוב ארוך ומתמשך זה אפילו לא פלסטר, ובטח שלא טיפול כירורגי, שזה בדיוק מה שהמערכת הזו צריכה עכשיו.
