בקשת התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי, קארים חאן, להוצאת צווי מעצר בגין פשעי מלחמה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט היא מקוממת, ומשקפת את הכישלון המוסרי והעיוותים של פוליטיקת הזהויות שמאפיינים כיום את הזירה הבינלאומית. אבל זעם, אפילו צודק, לא פוטר את ישראל מנקיטת צעדים שיבטלו או ימזערו את הנזק שגורם המהלך הבלתי צודק בעליל הזה.
ראשית, אסור להסתפק בזעקות שבר והצהרות בנוסח "אמרתי לכם" בסגנון איתמר בן גביר. על ישראל להתעמת מיד ובכל היכולות המשפטיות והראייתיות שיש לה. קארים חאן לא יכול להוציא צווי מעצר על דעת עצמו, והוא תלוי בשופטי בית הדין הבינלאומי שידונו בדרישתו. גם אם כפי שיש המעריכים, ההחלטה על הצווים היא למעשה עובדה מוגמרת - עצם המערכה תסייע לנו בחזית הלגיטימציה. שם נמצאת ההזדמנות של ישראל – ואולי גם של גורמים בינלאומיים התומכים בה כמו גרמניה ומדינות אירופיות נוספות – להתמודד עם טענות התובע. גרמניה, שלא כמו ארה"ב וישראל, חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, ואם תצטרף בטיעוניה להתנגדות לצווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, יהיה לכך משקל רב.
הצהרתו של קארים חאן, התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי
(צילום: ICC )
וזה לא הצעד היחיד שאפשר לנקוט בשדה המערכה המשפטי. התובע קארים חאן טוען שהוא מבקש את צווי המעצר נגד הבכירים הישראלים כי הם נקטו צעדים כגון הרעבה שיטתית, גרימה במזיד של סבל רב, הריגה בזדון ורצח - שמהווים יחד פשע מלחמה. ניתן להציג ראיות רבות שסותרות את הקביעות הללו. למשל העובדה שלא היה רעב ברצועה ולאוכלוסייה העזתית הגיעה די אספקה גם בימים הראשונים של המלחמה, אף שישראל הצהירה שהיא תמנע אספקה דרך המעברים היבשתיים (מה גם שמעבר רפיח היה פתוח כל הזמן). בנוסף, כל פעולה צבאית שננקטה עברה ביקורת משפטית לפני שבוצעה, וגם לכך יש לא מעט הוכחות.
עימות נחוש עם בקשת התובע הכללי עשוי להוות הזדמנות לישראל ולהציג קבל עולם את העובדה שהיא השתדלה ומשתדלת, יותר מכל אומה אחרת לפניה, לנהל את מלחמת האין-ברירה שנכפתה עליה להגנתה העצמית על פי חוקי הדין הבינלאומי, מול אויב שבמכוון משתמש בדין הבינלאומי כדי למנוע ממנה מלהגן על עצמה. יש כאן קייס טוב, ואפילו אם ישראל תיכשל בבית הדין הפלילי ויוצאו צווי מעצר, יימנע סחף גורף במוסד המשפטי הבינלאומי השני בהאג - בית הדין לצדק - שדן כעת בדרישת דרום אפריקה לכפות את הפסקת המלחמה.
בין אם בית הדין הבינלאומי הפלילי ידחה את הבקשה לצווי מעצר ובין אם לאו, בצה"ל צריכים לראות בעצם כוונתו פתח לגלגול כדור שלג במדרון. אם יחליטו שלושת שופטי בית הדין לקבל את בקשתו, עלול להיות לזה המשך בדמות צווי מעצר נגד בכירים בצה"ל, ואחר כך גם נגד מפקדים ולוחמים בדרגי השטח שיואשמו בפשעי מלחמה.
חייל ישראלי בוזז חנות מתנות בעזה
הרמטכ"ל והמטכ"ל צריכים להתייחס לאפשרות הזאת בכל הרצינות הראויה ולאכוף כללי התנהגות מחמירים על המפקדים והלוחמים בשטח ובחופשה. בתקווה שזה לא מאוחר מדי, חיילים צריכים להימנע לחלוטין מהעלאת והעברת צילומים והקלטות לרשתות החברתיות, בין אם מדובר בהם עצמם ובין אם מדובר בחבריהם. הצילומים האלו עלולים לאפשר לפלסטינים ותומכיהם לנסח על פיהם ובאמצעותם כתבי אישום בדויים. כל ריקוד בעזה שעלה לטיקטוק יכול להגיע לבית הדין הפלילי בהאג כ"ריקוד על הדם של החללים הפלסטינים בעזה". שירים מתלהמים וצילומים שמציגים ששון אלי קרב ואלי הרס משחקים לידי האויב לא רק במלחמת התודעה אלא גם במלחמה המשפטית. לכן זה צריך להיפסק לחלוטין.
גם צילומים תמימים של עבודות בשטח - כמו חישוף שטחים חקלאיים לצרכים צבאיים ופיצוץ בתים על ידי חיילים שמסמנים "וי" - עלולים לשמש הוכחה בבית הדין הבינלאומי. לכן לוחמים צריכים להימנע מלהתפאר, מלחשוף את עצמם וגם מלתת ביטוי לרגשותיהם ולחשוב על כל מילה שהם מוציאים מהפה. הוא הדין גם לגבי קצינים וגם לגבי חיילי מילואים כשהם מסיימים את השירות או כשהם בחופשה. צה"ל צריך לאכוף "משמעת טיקטוק" חמורה על אנשיו. חובה לעשות כל מה שצריך ולהילחם בנחישות, אבל "לדבר, להצטלם ולשתף" – זה צריך להיפסק.
מדינת ישראל צריכה גם לאכוף את החוק ולמנוע פשיעה לאומנית ביהודה ושומרון, ובעיקר על אלה שמנסים למנוע ממשאיות הסיוע להגיע לעזה. אלה יורים לעצמם ולמדינת ישראל ברגל ומושיבים אותה ללא הצדקה וללא צורך ממשי על ספסל הנאשמים בבתי הדין הבינלאומיים. חמומי המוח הללו מחבלים במאמץ המלחמתי ומסכלים את הסיכוי לניצחון. צריך להכיר בכך ששדה הקרב היום השתנה לבלי הכר ושהמאבק ללגיטימציה, השדה המשפטי והתודעה הבינלאומית הם חזיתות לכל דבר שגם בהן צריך לנצח. לא מספיק להרוג את האויב. צריך להביס אותו בכל מקום שבו הוא בוחר להתעמת איתנו.
