בשעות שנדרשו לכתיבת הכתבה הזאת ולעריכתה, נדרשנו לעדכן את מספר הנופלים בתדירות בלתי נתפסת. מאז אירועי הטבח ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, ונכון לרגע פרסום הכתבה, משפחותיהם של 335 חללים שמעו את הנקישה הארורה בדלת, והספירה, למרבה הכאב, עוד נמשכת. "אנחנו מתייחסים בכובד ראש לכל שם של חלל שמגיע אלינו, תוך הבנה שיש משפחה שלמה מאחוריו", אומרת אל"ם במיל' חנית אגמון, מפקדת מרכז הנפגעים של צה"ל במלחמה, שמצוי כעת בכוננות מלאה. את ההפתעה והכאוס של 7 באוקטובר, אז החלה המתקפה העקובה מדם של חמאס, איש לא רוצה לשחזר.
וזה היה כאוס גדול וכואב, שפגע לא רק בכוחות הלוחמים בשטח אלא גם במערכים העוטפים, כמו מערך הנפגעים, באופן שהכאיב למשפחות וגרם לעיכוב במסירת ההודעות. "במקרים רבים, עד שמתבצע חילוץ משדה הקרב, עד שיש אישור סופי שזיהינו את החלל ועד שאנו מגיעים לכל בן משפחה, ישנו תהליך מורכב וזה עלול לקחת זמן. יחד עם זאת, אנחנו מתעקשים להגיע לכל אחד ולמסור את ההודעה הכי מכבדת, ובמדיניות אפס טעויות".
בימי שגרה, היחידה הזאת מונה פחות מעשרה חיילים. בחירום – מאות רבות. "יש גוף סדיר שמטפל בשגרה בכל נפגעי צה"ל באשר הם", אגמון מסבירה. "כשאנחנו נכנסים לחירום, המערך הזה גדל באופן משמעותי. כל מערך מודיעי הנפגעים, הדופקים על הדלתות, מושתת על כוחות מילואים. הם נמצאים בכוננות לאורך כל השנה, 7/24, ומופעלים בכל מקרה שבו נזקקים להם".
למה רק אנשי מילואים?
"תהליך הבחירה של מודיעי הנפגעים הוא רב-שנים. עד שמישהו מגיע לדפוק בדלת, הוא עובר שנים של הכשרה ורכישת מיומנות. זה סוג של מקצוע".
מי מתאים למקצוע כזה? אדם רגיש במיוחד לכאב הזולת או להיפך, אדם חזק במיוחד?
"אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל אעיד על אנשיי. אלה אנשים שיש בהם מערך של איזונים. המודיע צריך להיות רגיש באופן יוצא דופן, אבל לצד זאת לדעת להחזיק את עצמו באירוע כזה ולתת מעצמו למען האחר. השילוב הזה, האיזון בין שני התחומים האלה, הוא שמוביל אותנו".
מרכז הנפגעים של צה"ל אחראי על הודעות לבני משפחותיהם מדרגה ראשונה של חיילי צה"ל שנפגעו, החל מפצועים במצב קשה, חללים וכן נעדרים או שבויים. "אנחנו לא משאירים את נוסח ההודעה להחלטתו של מודיע", מציינת אגמון. "הוא מקבל מהחמ"ל המרכזי את נוסח ההודעה, את מקסימום המידע, ומקבל גם מידע א-פורמלי, כדי שאם המשפחה תשאל הוא יֵדע לענות. נוסח קצר, חד ומובהק. צה"ל נותן למשפחות את מרב האינפורמציה שיש בידיו בכל נקודת זמן".
שום דבר לא הכין אותה לתפקיד שהיא ממלאה בנקודה הקשה ביותר בחייהם של אנשים. היא בת 56, גרה במודיעין, נשואה לתא"ל גדי אגמון. "יש לי שלושה בנים לוחמים, שנמצאים עכשיו בתוך הדבר הזה, ועוד חתן שגם הוא מגויס. ארבעה יקירים שנמצאים בחזית במקביל, בזמן שאני יושבת בחמ"ל. ואני גאה בהם".
היא שירתה בצה"ל 25 שנה, במערך הת"ש וכוח האדם. בתפקידה האחרון שימשה ראשת מחלקת משאבי אנוש של אגף התקשוב. לפני תשע שנים פרשה, ומאז היא עובדת כעצמאית וחברה בדירקטוריונים. "העיסוק במילואים הוא מאוד מרכזי גם ביומיום שלנו, כי המוכנות של מרכז הנפגעים בשעת חירום מעסיקה את כולנו במהלך כל השנה", היא אומרת.
הזוועות של בוקר שבת, 7 באוקטובר, תפסו את אגמון באזור זמן אחר. "הייתי בחופשה בהודו", היא מספרת. את אווירת השאנטי והרוגע השילה מעליה מהר. "עם הבנת תמונת המצב ועוד לפני שהיא התבהרה, מיד חתרתי להגעה לארץ בטיסה מיוחדת. ביום שני לפנות בוקר, עם הנחיתה, הגעתי לחמ"ל הנפגעים".
מה מצאת שם?
"מצאתי שכולם הבינו מאוד מהר את גודל האירוע – והתגייסו מיד. חמישה אלופי משנה, סגני אלוף שהגיעו לכל הגזרות ופרישה מיידית של כל הכוחות בכל הארץ. זמן התגובה היה מהיר, והוא תוצאה של מערך אימונים. לא התאמנו לתרחיש בסדר גודל כזה, אבל ידענו להשתלב מהר מאוד בהתפתחות האירועים".
לדברי אגמון, "תמונת המצב של תחילת המלחמה הייתה מורכבת. בדרך כלל אנחנו מגויסים, ואז אנחנו מתחילים לראות את תמונת המצב של הנפגעים מתפתחת עם הלחימה. פה פתחנו את המלחמה עם כמות נפגעים מאוד גדולה, ובהתאם כמות ההודעות האדירה. אנחנו מודיעים הודעה פרונטלית מפצוע קשה ועד חלל ונעדר".
איך עובד החמ"ל?
"חמ"ל הנפגעים מקבל את ההודעות הראשונות, שיכולות להגיע מהיחידות, ממד"א, מבתי החולים, ממשטרת ישראל - מכל מקום אפשרי. החמ"ל מיומן לקחת מידע בזמן אמת, בשגרה וגם בזמן חירום, ולהצליב אותו. זאת אחת המיומנויות של המקום הזה. מקבלים דיווח מהשטח, עוקבים ויוצרים קשר עם כל בית חולים על כל אחד, מקבלים סטטוס, ובמידת הצורך מוציאים הודעת פצוע או חלל למשפחה.
"כשחייל נפגע בשטח או בלחימה, יש תהליך שאנחנו מזהים שזה אכן החייל. התהליך נעשה ביחידה או בבית החולים – תלוי בסיטואציה. במקרה של פצוע, אנחנו מביאים את המשפחה לבית החולים. במקרה של חלל אנחנו עושים את הזיהוי הראשוני בעצמנו. עוקבים אחרי כל שלבי הזיהוי של החלל או הפצוע בצורה מופתית, על מנת שהצוותים של המודיעים שאנו מוציאים יגיעו לדלת הנכונה".
איך נראתה העבודה הזאת בימים הראשונים של המלחמה?
"זרימת המידע הייתה מורכבת. המידע החל לזרום ביומיים הראשונים, ולמעשה ממשיך גם עכשיו. המצב של חלק גדול מהחללים היה כזה שהם לא היו ניתנים לזיהוי. מה שהוביל אותנו זה מהימנות ודיוק, כך שכשאנחנו נוגעים במשפחה אנחנו יודעים בוודאות כמעט מלאה שזאת המשפחה. גם אם ייקח קצת יותר זמן".
ודאות כמעט מלאה?
"כן. יש מה שנקרא 'הודעות מסופקות'. במבצעים ומלחמות זה קורה. מדובר במקרים שבהם הראיות נסיבתיות. כמו מישהו שהיה איתו וזיהה אותו, השיבוץ שלו בטנק שנפגע וכו'. זה בניגוד לפרמטרים ברורים שמאפשרים לנו למסור הודעה חלוטה – טביעות אצבע, עדות של כמה אנשים, סי.טי – אלה פרמטרים חד-משמעיים. במקרה שאנחנו מבינים שהתהליך הזה ייקח זמן, אנחנו לא ניתן למשפחה לחכות יותר מדי.
"בתחילת הלחימה, הגענו למצב שבו אנחנו לוקחים את מקסימום העדויות הנסיבתיות שיש, חוקרים לעומק, מבינים שיש לנו פה סיכוי גבוה על גבול הבטוח אבל עדיין רק נסיבתי, ואז נכנסים למשפחה עם הודעה מסופקת. כמובן שאנחנו ממשיכים ללוות את המשפחה עד להודעה חלוטה, וכמובן ללוויה ולשבעה".
"יש מה שנקרא 'הודעות מסופקות'. במבצעים ומלחמות זה קורה. מדובר במקרים שבהם הראיות נסיבתיות, כמו מישהו שהיה איתו וזיהה אותו, השיבוץ שלו בטנק שנפגע וכו'. זה בניגוד לפרמטרים ברורים שמאפשרים לנו למסור הודעה חלוטה: טביעות אצבע, עדות של כמה אנשים, סי.טי – אלה פרמטרים חד-משמעיים"
בתוך הכאוס של הימים הראשונים, לא רק בנושא הזיהוי מצאו עצמם אנשי היחידה עושים את המרב בתנאים בלתי אפשריים. "בשגרה דופק על הדלת צוות של שלושה - מפקד צוות, מודיע שמוגדר מספר 2, ומודיע שלישי שנותן מעטפת ומענה לצורכי המשפחה. בימים הראשונים של חרבות ברזל, בגלל מצב החירום, הגיעו מפקד ומודיע אחד. הם נכנסו, הודיעו את ההודעה והסבירו את תפקידם באירוע. בגלל שאותם צוותים יצאו למספר מוקדים ועברו מבית לבית, הם השאירו מספר טלפון, אמרו 'אנחנו פה בשבילכם, אבל אנחנו חייבים לצאת עכשיו', ועברו הלאה. היה לנו חשוב להחזיק את המשפחה. זה היה אחד האתגרים הגדולים - שכל משפחה תדע שאנחנו פה. גם אם אנחנו לא יודעים להגיד הרבה, שיֵדעו שיש כתובת".
בימים הראשונים אנחנו העיתונאים דיברנו עם משפחות מוכות דאגה שאיש לא פנה אליהן; עם משפחות שקיבלו הודעה שבנן נפל אבל הלוויה נדחתה והתעכבה; חווינו בלבול רב באיסוף שמות החללים ופרסומם בתקשורת. קצב ההודעות והלוויות לא היה אידיאלי.
"צר לי לומר את זה, אבל לא חשבנו שנצטרך לעמוד באתגר כזה. בשיא ערכנו 80 לוויות ביום. צה"ל לא מיומן בביצוע 80 לוויות ביום – ובכל זאת עשינו את זה. נכון שבהתחלה היה בלבול גדול. הדבר הראשון שהוביל אותנו היה המהימנות. בימים הראשונים הליך הזיהוי וההכנה לקבורה במחנה שורה היה מאוד מורכב. היו זירות של חיילים מעורבבים עם אזרחים; היו חיילים שנפגעו בתוך הבית, יחד עם הוריהם (כמו במקרה של רותם קוץ, חיילת בסדיר שהייתה בחופשה ונרצחה בביתה בכפר עזה יחד עם כל בני משפחתה - מ"ש). האירוע הזה היה כל כך מורכב שבימים הראשונים עבדנו פנימה, לתוך הצבא, לתוך המשפחות. היינו רק עם אוריינטציה אחת: לעשות את הכי טוב, הכי מקצועי, הכי מהימן. והכי חשוב - לגעת במשפחות".
אל"ם אגמון משתמשת הרבה במילה "לגעת" כשהיא מדברת על משפחות. כשהיא מדברת על המשימות שעמדו בפניה ועוד צפויות לעמוד, העדינות שבמגע מפנה מקומה למילים כמו "מורכב" ו"מאתגר". למעשה, זהו האתגר המורכב ביותר של צה"ל בהיבט של טיפול בחללים, בפצועים ובשבויים ב-50 השנים האחרונות – מאז מלחמת יום הכיפורים, וגם אז מספר ההרוגים ביום לא השתווה לזה של שבת השחורה של אוקטובר 2023.
על פי אגמון, תורת הלחימה לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה, בכל הקשור לעולם הנפגעים, היא שונה לגמרי, ונבנתה על בסיס הלקחים שהופקו במלחמה ההיא. עיקר המסקנות של יום הכיפורים הגיעו מוועדת אגרנט. בעקבות הדוח הוקם החיל שכיום הוא משאבי אנוש ואז נקרא חיל השלישות, שאמון על כוח האדם המתפקד וגם הנפגע.
במה השתנה מערך הנפגעים של צה"ל?
"זה מתחיל במבנה שלנו, באיך אנחנו עובדים, בפרישה שלנו בכל הארץ. בעבר, מודיעי הנפגעים היו כפופים לקציני ערים. היום אנחנו עובדים במנגנון שונה. הפרישה שלנו, השליטה, כמות כוח האדם, תמונת מצב הנפגעים בכל נקודת זמן, הם דברים שנבנו והתחדדו על בסיס התובנות האלה. לפני יום הכיפורים ענף הנפגעים של צה"ל היה מאוד קטן. בעקבות המלחמה נבנה מערך שנותן מעטפת של 360 מעלות לכל נפגעי צה"ל, מההודעה ועד עולם. כמובן שאנחנו ממשיכים ללמוד מכל אירוע. אסון המסוקים היה אירוע רב-נפגעים שממנו הוסקו מסקנות, ויושמו באופן הפעולה וההתנהלות באירועים בסדר גודל כזה".
אילו מסקנות תיישמו מהמערכה הנוכחית?
"אנחנו בתוך מלחמה, ומוקדם לדבר על הסקת מסקנות ולהוציא אותן החוצה. בכל יום אנחנו מסיקים מסקנות כדי להשתפר. נכון לעכשיו אנחנו פה בפרישה מלאה בכל הגזרות. להביא לקבר ישראל בצורה מסודרת יותר מ-80 חללי צה"ל ביום זה דבר שלא נעשה מעולם. כוחות סדירים נכנסו למאמץ הלוויות ככוחות טקסיים. השתדלנו לקיים לוויות צבאיות תקניות עד כמה שניתן בתוך הלחץ הזה. לוויות מכובדות".
איך קמים בבוקר ומשנסים מותניים לקראת עבודה כזאת?
"בזכות תחושת שליחות. שליחות ענקית. יש לי פה אנשים שהגיעו מחופשה בחו"ל, מרילוקיישן. הגוף הזה עובד עם המון נשמה. כולנו בשליחות למען עם ישראל וצה"ל, וזה הכוח שלנו. המוטיבציה של אנשינו מאוד גבוהה. אנחנו יודעים לתת את המענה. עד כה עמדנו במשימה. אני רוצה לקוות שלא נצטרך לאתגר את עצמנו יותר".
מותר להישבר מול משפחות?
"זה קשור למערך האיזונים הפנימיים שלנו. אנחנו שם בשביל המשפחה. לומר שכשאנחנו בבית או עומדים לצד המשפחה בלוויה, אנחנו לא נזיל דמעה? את זה אני לא יכולה. אנחנו לא רובוטים. אבל לא נשברים".
