מחריפה המחלוקת סביב המהפכה המשפטית, שמבחינה מעשית מתרכזת עתה בביטול עילת הסבירות מחריפה. ההפגנות ברחוב מתעצמות, היקף אי-ההתנדבות למילואים מתפשט והפגיעה הכלכלית מתרחבת. ההכרעה בדבר חוקיות ביטול עילת הסבירות עברה לבית המשפט העליון והדיון נקבע לספטמבר הקרוב. קיימות הערכות שונות ביחס להכרעתו העתידית. יש הסבורים שהוא לא יתערב עקב היותו מורתע מהשיח שמנהלת הקואליציה נגדו, ויש הגורסים כי איפכא מסתברא: שיח קואליציוני זה רק מאתגר את העליון בראותו את גודל האחריות המוטלת על שכמו בדאגה לשמירה על הדמוקרטיה, במיוחד לאחר הצהרתו של בנימין נתניהו שלפיה ספק אם יציית לפסיקה של בית המשפט העליון.
יש הטוענים כי בית המשפט העליון לא יתערב שהרי בחוק יסוד עסקינן, וגם פסילת חוק יסוד תפגע אנושות במעמדו. כנגדם יש הגורסים כי חלק נכבד ביותר משופטיו אינו שולל פסילת חוק יסוד, בנסיבות מתאימות, והם הניחו יסודות עיוניים ומעשיים לכך, והכל בכפוף לכך שהם לא יעשו זאת בנקל. לכך יש להוסיף כי בית המשפט מודע לכך שהענקת הכשר ב"עזרת השם" של "חוק יסוד", תוביל מיידית לסדרה של תיקוני חוק יסוד שיביאו לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לאור המתרחש במרחב הציבורי, שומה על בית המשפט לראות את ההתדיינות על ביטול עילת הסבירות בפרספקטיבה אסטרטגית וטקטית. לבית המשפט תפקיד חשוב במערכה זו ורק בכוחו יש כדי להביא להסכמה רחבה. הקואליציה שוללת הסכמה רחבה והיא מאמצת את הנוסחאות החמורות ביותר מבחינה דמוקרטית, תוך הטעיית הציבור. כך למשל הוא החוק לביטול עילת הסבירות שנקט גישה הרסנית, תוך הסתמכות על השופט נעם סולברג - הסתמכות שהתבררה כלא נכונה.
התנהגות זו מתדלקת באופן "יעיל" ומקצין את המשך המאבק שסופו לא נראה, זאת אף שסקרים מציגים תמונה חדה שלפיה הרוב המכריע של הציבור תומך בהסכמה רחבה. קיימת סבירות גבוהה שהלחץ הציבורי יישא פרי, אולם הוא יהיה מצומק ביותר, לאור עלותו החברתית היקרה המצטברת והולכת. כל ניסיונות התיווך עלו בתוהו. גם "מועדון הנשיאים" הנכבד, הכולל את נשיאי ארה"ב וישראל, לא הוביל, שלא כצפוי, לפריצת דרך בין המחנות. גם המשפטנים לא צלחו, כצפוי, במלאכת התיווך.
נוצר איפוא ואקום הידברותי או תיווכי במובן זה שאין גורם שיכול ליצור זירה אפקטיבית, "כופה", שתביא את הצדדים לקיים הליך של הידברות מעשית. אולם יש בכוחו של בית המשפט העליון, באמצעות הכרעתו לגבי ביטול עילת הסבירות, ליצור זירת הידברות אפקטיבית לצורך הגעה להסכמה רחבה וזאת על פי עיקרי המתווה הבא:
על בית המשפט העליון לדחות את פתרונות הקצה: דחיית העתירות או קבלתן במלואן. כל אחד מהם יביא להסלמת המאבק ויותיר את בית המשפט פגוע ציבורית. על בית המשפט לנקוט דרך פעולה שונה: לקבוע כי החקיקה בטלה, הענקת שהות של חודשיים לכנסת לחוקק חקיקה ראויה ביחס לביטול עילת הסבירות, ואם לא - ביטול עילת הסבירות יתבטל מעיקרא.
ייקבע הסדר ביניים ולפיו (למשל) פעולות הרשות המבצעת בתקופת הדחייה ייבחנו בהמשך על פי החקיקה החדשה – אם תהא, או לאור עילת הסבירות. מתווה זה יגרום להגדלת הלחץ הציבורי על הקואליציה והוא יאפשר לה פוליטית להיכנס למו"מ, כמי שנכפה עליה הר כגיגית, ולהגיע להסכמה רחבה.
פרופ' דוד גליקסברגצילום: תומר אפלבאוםאין להתעלם מכך שהקואליציה עשויה שלא לפעול בנדון, אולם זה ישים ללעג ולקלס את נתניהו שהבטיח את תיקון החקיקה ואת חברי הכנסת מהליכוד התומכים, לטענתם, בהסכמה רחבה, ויוכיח שהקואליציה חפצה בחקיקה חד-צדדית. אכן, מתווה זה עלול להקשות את עורפה של האופוזיציה והיא תימנע מהסכמה, אולם גם היא עשויה להיתקל בלחץ ציבורי להגיע להסכמה.
בכל מקרה, השחקן המרכזי הוא הקואליציה, ובהיעדר פרטנר, היא עשויה לנקוט הליך חד-צדדי של צמצום מהותי של ביטול עילת הסבירות באופן שימנע את פסילתו. יקשה לראות מצב שבו בית המשפט יפסול הסכמה של רוב פרלמנטרי משמעותי, ובמובן הזה, ובמובנים רבים אחרים, עדיפה הסכמה רחבה על פני חקיקה חד-צדדית. המתווה המוצע יציג את בית המשפט כגורם אחראי המודע לכוחו ושאינו נחפז להשתמש בו אלא רק כאשר לא נותרה בידו ברירה אחרת.
דוד גליקסברג הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית
