7 צפייה בגלריה
"עניתי שאני לא מקבל יותר פקודות מאף אחד כי אני חייל בצה"ל". אליעזר בן עמי, עם תמונה מתקופתו כחייל
(צילום: יאיר שגיא)
ב-26 מאי 1948 חתם דוד בן גוריון על פקודת צבא הגנה לישראל, ולמדינת היהודים החדשה היה, באופן רשמי, צבא. זה קרה שבועיים בלבד לאחר קום המדינה. קרבות מלחמת העצמאות היו בעיצומם. המגויסים והמגויסות כבר היו עמוק בתוך הלחימה. לפני הקמת המדינה הם היו שייכים לארגוני המחתרת השונים, היו להם מדים, נשק ונכונות להקריב הכול למען ארצם. ובכל זאת, ההשתייכות לצה"ל הייתה עבורם אירוע סימבולי. מה בדיוק אירע באותם ימים? שלושה לוחמים ולוחמת אחת חזרו עבורנו לרגע שבו הפכו לחיילים.
"שמרנו בעמדות ברמלה ופתאום הגיע צלם לעמדה, צילם אותנו ומיד חילקו לנו פנקס חיילים. כך למעשה גייסו אותנו באופן רשמי. לא הייתה שרשרת חיול. לכל אחד היו מדים משלו, ומי שרצה עוד היה הולך ל'אתא' וקונה לבד" - כך סיפר חיים שכטר, כיום בן 93. הוא יליד הונגריה. עוד לפני קום המדינה הוא רצה להתנדב ללחימה, ולכן הצטרף להגנה למה שכונה "שירות חלקי" – שנועד לנערים שטרם מלאו להם 18. בשנת 1948, כשמלאו לו 18, התגייס שכטר לחטיבת קרייתי.
7 צפייה בגלריה
"לכל אחד היו מדים משלו, ומי שרצה עוד היה הולך ל'אתא' וקונה לבד". חיים שכטר מתקופתו כחייל
"לפני הקמת צה"ל תפקידנו היה בעיקר שמירות וחיזוק עמדות, כי לא היו מספיק חיילים. היינו נקראים להתייצב מספר פעמים בשבוע", סיפר שכטר, "כשבן גוריון הכריז על קום המדינה קראו לנו לשירות מלא. ביום שבו גויסתי רשמית הרגשתי גאווה גדולה. אני ציוני מלידה וזה היה בשבילי דבר גדול. מאותו רגע הדברים הפכו להיות יותר מסודרים. ישנו באוהלים במחנה והפסקתי לצאת הביתה, לא כמו שהיה בהגנה. שירתי במשך שנתיים ושמונה חודשים. זה היה צבא בהתארגנות. הוא הורכב מלוחמי המחתרות ומעולים חדשים. דיברנו עברית, רוסית ועוד כל מיני שפות. הצבא ביגר אותי מאוד. חיינו את צה"ל. זה השפיע עליי ועל מי שאני". על רקע ציון 75 שנים לצה"ל, אמר שכטר: "אנחנו נחיה על חרבנו תמיד. טוב שיש לנו את הצבא שלנו".
חיים וציפורה בק בני ה-93, שמתגוררים ברשת הדיור המוגן "עד 120", חולקים בשמחה זיכרונות וחוויות מימי צה"ל הראשונים. חיים הוא דור שישי למשפחה ירושלמית מסורתית. הוא מספר ש"הדפוס הראשון בארץ, ההתיישבות החקלאית הראשונה ובית הכנסת הגדול בעיר העתיקה, 'תפארת ישראל'", כולם היו של משפחתו, וכך גם העיתון השני בארץ, "חבצלת". הוא התגייס לפלמ"ח, עבר קורס חובשים ושירת בחטיבת הנגב. "גייסו אותי בין הקרבות", תיאר חיים, "היינו בנגב, די מנותקים, וכשהודיעו על הקמת צה"ל פשוט השביעו אותנו לצבא באחת ההפוגות. לא עשו מזה משהו גדול. היינו אחרי הפגזה קשה ועסקנו בלחימה מול המצרים. והאמת היא שלפני ואחרי זה, נשאר אותו הדבר: אותן מחלקות, אותם אנשים".
7 צפייה בגלריה
"הצבא של אז היה משהו אחר לגמרי. כולנו היינו חברים". חיים וציפורה בק, היום
(צילום: קובי קואנקס)
7 צפייה בגלריה
"אמרתי שאני נלחם כדי שהילדים שלי לא יצטרכו להילחם בעתיד". חיים בק מתקופתו כחייל
(צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
הוא סיפר עוד כי "הצבא של אז היה משהו אחר לגמרי. כולנו היינו חברים. המ"פ שלי היה החבר הכי טוב שלי. לא היה דיסטנס בכלל, ולמרות זאת המשמעת הייתה גבוהה מאוד, בלי קונצים, מתוך מחויבות אישית". חיים השתחרר כעבור שנתיים, לאחר שנפצע, אך המשיך לשרת במילואים עד גיל 50. "במלחמת ששת הימים אמרתי שאני נלחם כדי שהילדים שלי לא יצטרכו להילחם בעתיד. בסוף כל ילדיי התגייסו והבת שלי אפילו הייתה הרופאה המוטסת הראשונה בצה"ל", שיתף.
חיים הוסיף כי "בסוף המלחמה היינו בבית לחם ובאה נעמי שמר להופיע. היא שרה את 'ירושלים של זהב' בפעם הראשונה עם המילים החדשות. מחאנו כפיים, והיא אמרה שלנו מגיעות מחיאות כפיים כי אנחנו עשינו את כל העבודה". רעייתו ציפורה, גם היא ילידת ירושלים, הייתה חברה בנוער העובד ובשנת 1945 הצטרפה לגדנ"ע והתנדבה בש"י - שירות המודיעין של ההגנה, שעל בסיסו קמו בהמשך שירות הביטחון והמודיעין. "הייתי סוג של קשרית", היא שיחזרה, "עם הקמת צה"ל נשלחתי ליפו, ושם שיחררו אותי מהתפקיד הקודם, נתנו לי מספר אישי וגויסתי מחדש, לש.ב. (שירות הביטחון). הייתי מעבירה הודעות ממקום למקום. בהמשך הש.ב. הפך לשב"כ, ואני נשארתי ל-20 שנות שירות בארגון". ציפורה תיארה ימים אחרים בכל הקשור לשירות נשים: "היה שוויון מלא, נשים לצד גברים, לא הרגשנו מופלות או פחות טובות. להפך. אני הייתי הכי צעירה ולכן גם זכיתי ליחס מיוחד".
המלצה לעיטור העוז, לצד טופס תלונה
אליעזר בן עמי, כיום בן 99 וחצי, ידוע כאבי "רימוני התפוז". הוא הכין רימונים כאלה עבור משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שנידונו למוות על ידי הבריטים ופוצצו עצמם שעות ספורות לפני תלייתם. בן עמי היה חבר אצ"ל, עד שפרש והתגייס ללח"י. ב-1943 הוא נידון לשש שנות מאסר, ומתוכן ריצה חמש. שלושה חודשים לאחר ששוחרר מהכלא הוא נקרא להתגייס לצה"ל. "הגעתי ללשכת גיוס שהקימו בתל אביב וקיבלתי מספר אישי, מדים וכל מה שצריך. שבועיים אחר כך פנו אליי מהנהגת לח"י ואמרו שהם רוצים שאלך לקורס חבלה. עניתי שאני לא מקבל יותר פקודות מאף אחד כי אני חייל בצבא ההגנה לישראל", סיפר בן עמי.
עוד במחתרות, בן עמי היה טיפוס צבעוני שלא יודע פחד. גם כשהצטרף לצבא הוא פעל בדרך משלו. "התגייסתי עם שם בדוי", שיתף, "בחרתי להתגייס כאליעזר רזניצקי. לקחתי את שם משפחתה של חברתי, שחיכתה לי במשך חמש שנים כשישבתי בכלא ולימים הפכה לאשתי. ידעתי שמפא"י לא רוצה את גבולות הארץ שאני רציתי ושצה"ל לא יהיה צבא השחרור של עם ישראל, אז פעלתי כמו במחתרת, שבה היו לנו כינויים. שיניתי את שם משפחתי כדי שלא יזהו אותי, למקרה שאצטרך ללחום מעבר לגבולות שצה"ל הציב. רק כשקיבלתי דרגת סמל חזרתי לשם משפחתי המקורי".
בן עמי התגייס לחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה בפיקודו של יצחק שדה. משם עבר לחיל ההנדסה, ואז לחימוש, ושוב להנדסה. הוא יצא לקורס קציני ההנדסה הראשון, סיים בהצטיינות והמשיך לשלל תפקידים: מסלק פצצות, מדריך חבלה וראש ענף אב"כ. "לא הייתי 'אגוז קל' אבל כולם ידעו שאני נותן מאה אחוז. ביצועיסט", סיפר. "בגלל זה הטילו עליי המון משימות שלא קשורות לתפקיד שלי. שאלתי פעם את קצין ההנדסה הראשי, בנוגע למשימה שהטיל עליי, 'מה זה שייך לאב"כ?'. הוא אמר: 'זה לא. אבל זה שייך לבן עמי'".
לדבריו, "הייתה גם פעם שהומלץ שאקבל את עיטור הגבורה. הבעיה הייתה שזה קרה בגלל משימה שביצעתי מצוין, אבל ממש לא כמו שהמפקד ביקש. לכן, יחד עם ההמלצה שלו הוא מילא גם טופס תלונה. קצין הנדסה ראשי החליט לבטל גם את ההמלצה וגם את התלונה, ואני יצאתי בלי האות ובלי עונש. האמת, יצאתי בזול". בן עמי השתחרר בדרגת סגן אלוף והחל לעבוד כמהנדס מכונות. "גולת הכותרת של חיי זו בניית הרימונים בתפוזים. זו התרומה הכי גדולה למורל, לתרבות ולגבורה", שיתף.
