זהותו של האיש אשר נתן למדינת ישראל את המידע הקריטי על מקום המסתור של אדולף אייכמן, מידע אשר הוביל לחטיפתו של אייכמן מארגנטינה על ידי המוסד, מתגלה אחרי עשרות שנים: היומון הגרמני "זודויטשה צייטונג" חשף בסוף השבוע את שמו של האיש שבזכותו הובא לדין אחד מאדריכלי הפתרון הסופי: גרהרד קלאמר.
קלאמר לא גויס לשורות האס-אס בגלל מחלה שממנה סבל אביו. לאחר שחזה בקולנוע בזוועות שחוללו הנאצים הוא הבין מה נחסך ממנו, ורק רצה לברוח מגרמניה, ומאירופה בכלל. הוא היה גיאולוג, ולכן עזב פעמים רבות את אשתו ההרה ואת ילדם הפעוט ונסע לארצות שונות, שווייץ, איטליה ואחרות. בדצמבר 1949 הוא עלה על אונייה והפליג לבואנוס-איירס. תחילה עבד כמוזג בירה בבר, אחר כך החל לעבוד בחברת בנייה בשם "קאפרי".
חצי שנה אחר כך, ב-1950, עלה גם אייכמן עלה על אונייה בגנואה, איטליה, כשבידיו תעודות מזויפות. כשהגיע לבואנוס-איירס סידרה לו הרשת הנאצית, שכבר התמקמה בארגנטינה, מגורים בעיר טוקומאן ועבודה באותה חברת בנייה. אייכמן אימץ זהות בדויה: ריקרדו קלמנט. אולם כל מי שהיה באתר העבודה ידע שמדובר בבכיר הנאצי, שכמו רבים מחבריו נמלט לארגנטינה באותה שנה.
קלאמר, שהיה כאמור מתנגד לנאצים וסלד ממעשיהם, פנה לשלטונות הגרמניים ויידע אותם על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה. אבל משום מה, הוא לא קיבל מהם כל תגובה ושום פעולה לא ננקטה. ב-1959, לאחר שחברת הבנייה פורקה ואייכמן הועבר לעבוד בבואנוס-איירס, חזר קלאמר לגרמניה והחליט לשתף את המידע עם מישהו שגם יהיה אכפת לו. הוא פנה לכומר ששירת בצבא הגרמני, הכומר העביר את המידע לבישוף, הבישוף המשיך לגלגל את המידע, הפעם לתובע פריץ באואר, מבכירי היהודים בעולם המשפט הגרמני.
באואר, שברח מארצו לפני המלחמה ושב אליה אחריה, היה ממוקד אז במטרה כמעט יחידה: לשים את ידיו על אייכמן, כמעט בכל מחיר. הוא שמח מאוד לקבל את המידע, שכלל גם כתובת מגורים של אייכמן, אבל פעל בזהירות. מספר שנים קודם לכן הוא קיבל מידע מוצק על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה, העביר אותו למוסד, אבל שום דבר לא יצא מהמידע הזה.
הפעם הסוף היה שונה. המידע של קלאמר היה מבוסס. הוא הועבר למוסד, ובאמצעותו הצליחה חוליה בראשותו של רפי איתן לחטוף את אייכמן מביתו ולהביאו לדין בירושלים. אייכמן הוצא להורג בתלייה ב-1962. עכשיו, לאחר כמעט 60 שנה, הוסר הלוט מעל החתיכה החסרה בדרמה, שאפשרה להשיג צדק.