12 בדצמבר 2007 היה יום מרגש לתיכוניסטים ברחבי ישראל. הם חזרו ללימודים אחרי השביתה הארוכה בהיסטוריה של מערכת החינוך שלנו. הושג "הסדר היסטורי" בין ארגון המורים למשרד האוצר, במעורבות ראש הממשלה אולמרט. בסופו הושגו "העלאה דרמטית" של שכר המורים עד כ-35%, ויישום של חלק ממסקנות ועדת דברת ובראשן "מתן סמכויות נוספות למנהלים". אם זה נשמע לכם מוכר, תוספות שכר וסמכויות למנהלים הם שני מרכיבים מהותיים בהסכם שנחתם לפני יומיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מי העלה באוב את השביתה ההיא? שר האוצר אביגדור ליברמן. הוא נזכר בדרך שבה נהג אהוד אולמרט, ראש הממשלה, בשר האוצר רוני בר-און - שנשא ונתן מול רן ארז, היו"ר הנצחי של ארגון המורים. "הוא לא מצמץ", אמר ליברמן לאנשיו, "השביתה הכי ארוכה אי פעם - וראש הממשלה נתן לאוצר גיבוי מוחלט".
אתם יכולים כבר להבין לאן זה הולך; זו הייתה השוואה, בהחלט לא מרומזת, בין אולמרט והדרך שבה ניהל את ממשלתו ובין ראש הממשלה לפיד. האחרון הוציא פעמיים הודעות שהיוו הסתייגות מעמדות האוצר או פנייתו לבית הדין לענייני עבודה; אפשר להניח שזה הרתיח את ליברמן. מקובל ששר האוצר וראש הממשלה מתואמים לחלוטין במקרים שכאלה. לפיד אמר לאנשיו שהוא לא מוכן שפקידי אוצר, "בני 12", יוציאו דיבתם של המורים רעה. זה מוציא אותו מדעתו; בכלל, עובדה שהושג הסכם בלי צווי מניעה. ראש הממשלה גם לא התרשם במיוחד כשנאמר לו שבכל ממשלה ובכל שביתה כזו התבקשו צווים כאלה; "זו ממשלת שינוי", הוא הדגיש בפני גורם פוליטי אחד. כל זה טוב ויפה, אבל מקובל שממשלה מדברת בקול אחד - בפרט בשביתות, ובוודאי שראש ממשלה מגבה את שר האוצר שלו.
ליברמן הוא המנוסה מבין שרי הממשלה; הוא הביט בבוז ב"היסטריה" שגילו שרים לגבי פתיחת שנת הלימודים, ונדמה לי שכלל את ראש הממשלה בקבוצה הזו. "הם לא מכירים את כללי הז'אנר. הכל נסגר ברגע האחרון, לפני פתיחת השנה". ובכל זאת, שר האוצר מצא בליבו גם מעט סלחנות לעמיתיו. "אנחנו חודשיים לבחירות. ב-2007 לא היו בחירות".
יש לו סיבה להיות נדיב. כאשר שואלים לשלומו, תשובתו הידועה היא "גן עדן"; אחרי חתימת ההסכם השבוע ליברמן ענה ככה מכל הלב. ההסדר עם המורים אכן תקדימי: שימוש בחוזים אישיים, מתן תגמולי הצטיינות בידי המנהלות, פיטורים קלים יותר של מורים, מענקים למורות שימשיכו במשך שנים במערכת החינוך. ובנוסף, איום הנזק האלקטורלי שבשביתה הוסר. בניגוד לשני תפקידיו הבכירים הקודמים, כשר ביטחון ושר חוץ, ליברמן מקבל מחמאות מאנשי המקצוע על תפקודו כשר אוצר.
שימו לב לקשר לפיד-ליברמן. אנחנו חודשיים לפני הבחירות, ויחסי שני האישים האלה, הפוליטיקאים המתוחכמים ביותר בגוש לבד מגדעון סער, החמיצו מזמן. להגיד שהם לא מדברים תהיה הפרזה; הם "משוחחים מקצועית", כמובן. לפיד נוהג לומר ש"לא יעזור שום דבר, אני מת על ליברמן", אבל "אלה לא הימים הטובים. בעצם הכי גרועים שהיו ביניהם", אם לצטט שר אחד בממשלה. אף אחד לא חושד שליברמן יערוק מהגוש לטובת נתניהו ("יש היררכיה של תיעוב, בכל זאת", איבחן גורם בולט בקואליציה), אבל המתח נמצא בשיאו. איך זה עובד ביומיום? ליברמן מדבר עם הלל קוברינסקי, האדם החשוב ביותר בסביבת לפיד, וזה מדבר עם ראש הממשלה.
החיכוכים בין לפיד לראשי הסיעות בקואליציה ממחישים שירח הדבש נגמר. ראש הממשלה בדרכו לקמפיין דו-ראשי עם בנימין נתניהו, ובאופן טבעי הוא צפוי לשתות בקשית מנדטים ממפלגות בגוש שלו. כולם היו יכולים להתאחד סביב בנט כראש ממשלה, דווקא בגלל חולשתו הפוליטית. זה לא המצב הנוכחי, שהולך ונהיה מתוח יותר. בראש הרשימה בני גנץ והמשקעים; אלה לא הלכו לשום מקום, והומחשו היטב במכתב האניגמטי ששיגר שר הביטחון לרה"מ ודרש, בין ביקור בוושינגטון לנחיתה בטוקיו, לכנס את הממשלה כדי לדון על השביתה (שרת החינוך היא חברת מפלגתו; אפילו היא לא דרשה זאת).
הדוגמה האחרונה היא רק קונפטי. השבוע התפוצצו, ואני מתכוון התפוצצו, היחסים המתוחים ממילא של יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי ושל ראש הממשלה לפיד. זה היה, כצפוי, סביב החרדה הגוברת במרכז-שמאל שאחת המפלגות (מרצ, העבודה) לא תעבור את אחוז החסימה - ולקראת סגירת הרשימות ב-15 לחודש. הבחירות יוכרעו על אחוזי הצבעה במעוזי הליכוד המסורתיים ובציבור הערבי. אבל עוד לפני כן, כל הכלים של הגושים - המפלגות - צריכים להיות מסודרים אופטימלית. בצד ימין-חרדים, אולי לבד ממשבר ביהדות התורה שייפתר, נתניהו כבר הינדס הכל. אף כהניסט לא היה לו לזרא.
בבלוק נגד נתניהו, עדיין בלגן. ברשימה המשותפת, לדוגמה, חד"ש דורשת 4 מתוך 6 המקומות הראשונים. בל"ד מאיימת לרוץ לבדה. בחד"ש יש מי ששמח על כך; הטענה היא שייתכן שזה יוריד את רע"מ ומנסור עבאס מתחת לאחוז החסימה. זו רמת התיעוב בפוליטיקה הערבית כרגע: "אם מציעים להם עסקה: עבאס מחוץ לכנסת תמורת נתניהו כראש ממשלה, הם לוקחים", אמר לי פוליטיקאי ערבי מוכר (ולא מרע"מ). בל"ד לא שווה הרבה יותר מ-50 אלף קולות, אבל הבחירות יכולות להיות מוכרעות בגללה; זו רמת התיקו שאליו הגיעה המערכת הפוליטית, לפי הסקרים הנוכחיים.
המרכיב השני הוא כמובן מרצ-עבודה. שתי המפלגות נעות בסקרים על חמישה מנדטים; זה לפני שלפיד ונתניהו החלו לשתות את קולות המצביעים ממפלגות הלווין שלהם. נפילה של אחת מהן מתחת לאחוז החסימה תוביל, בוודאות, לקואליציית נתניהו-חרדים.
למחזה נכנסים כעת היחסים של מיכאלי-לפיד. יו"ר העבודה מלכתחילה התלהבה באורח מוגבל ממנהיגותו של לפיד; מה גם שהיא סבורה שמפלגתה היא מפלגת שלטון של ממש, ולפיד (וגם העובדות, מה לעשות) משבשים זאת.
בתחילת השבוע קמה מיכאלי למודעה ב"הארץ" שקראה לריצה משותפת שלה ושל גלאון. יו"ר העבודה ראתה במודעה את קצה הקרחון של מסע מתוזמר, ממומן, לקראת סגירת הרשימות. לכפות עליה רשימה מאוחדת. היא עומדת על כך שהגוש ייפגע אם המפלגות ירוצו יחד; בענייני הגוש, ההסבר שלה מקרטע ("מנדט אחד לפחות של מרצ יזלוג לרע"מ").
מה שכן, החשש שלה מאובדן מצביעים ללפיד מוצדק. ראש הממשלה, מצידו, סבור שנפילה של מרצ או העבודה מתחת לאחוז החסימה היא סכנה מוחשית וחמורה שיכולה להוביל לעליית נתניהו, סיכון שאסור לקחת. לגבי מיכאלי, הוא משוכנע שזו יוהרה שיכולה להחזיר גוש שהגיע סוף-סוף לשלטון - בחזרה לאופוזיציה. ובכלל, אומר לפיד לאנשיו, מדובר בבלוק טכני בלבד. מיכאלי מציעה בתגובה שלפיד ירוץ בעצמו בבלוק עם מרצ; "אם זה טכני, ועתיד הגוש לנגד עיניו". כשאומרים לה שמפלגתה קרובה יותר למרצ אידיאולוגית, היא אומרת שממש לא, ותוהה מה היא בכלל האידיאולוגיה של לפיד, אם כבר מזכירים את המילה הזו. הקוראים לא יופתעו לשמוע ששני האישים, לפיד ומיכאלי, לא ממש מדברים.
אחרי שהמודעה פורסמה, מיכאלי שיגרה מכתבי התראה בפני תביעה למי שנטען שעומדים מאחוריה. זו הייתה טעות; הסיפור רק התנפח. במקביל פורסם איתה ראיון שבו הבהירה שוב שהיא מתנגדת לאיחוד; הסיפור גדל עוד. בלשכת לפיד ראו כי טוב, ומיד הבהירו שראש הממשלה מוכן לעשות "הכל" כדי שתהיה ריצה משותפת של מרצ והעבודה - זאת אומרת, לשקול לשריין ברשימתו מקומות לטובת אנשי עבודה או מרצ, פיצוי על אובדן המנדטים לטובתו אחרי האיחוד. לפיד כבר הסכים מזמן שאם המפלגות ירוצו יחדיו, חישוב השרים של סיעות מרצ והעבודה בממשלה עתידית שלו ייעשה לפי מצבם בסקרים כיום - כדי לפצותן על ירידה אפשרית בכוחן. לפי נאמניה, יו"ר העבודה שמעה על כל ההצעות האלה בתקשורת.
אין פה שתי עמדות שקולות. מיכאלי רואה בלחצים ניסיון כוחני, מיותר, בפרט שהסקרים מראים ששתי המפלגות עוברות. היא בעצם סומכת ידיה על "התגייסות המצביעים" (אתרגם לשמאלנית: הגעוואלד) שהביא הישגים בבחירות הקודמות. אך זהו סיכון, והוא לא מחושב בעליל. הברירה היא בין מעבר בטוח של המפלגות וניצול כל קול של הגוש - ובין סיכוי לאובדן אלקטורט דרמטי ועליית נתניהו, בנוחות.
אפשר לנחש שלפיד רוצה שאנשי העבודה, שחברי הכנסת וותיקי המפלגה יצעדו ללשכתה של מיכאלי ויגידו לה - עד כאן. הולכים עם מרצ. מיכאלי מתכוונת להתבצר בלשכה הזו. הסקרים ביממה האחרונה לפני סגירת הרשימות יקבעו אם הדלתות לשם ייפרצו.
אלה יהיו שבועיים ארוכים, עד סגירת הרשימות.
השבוע צבעו את גורבצ'וב עם לכתו כדמות מיתית. האמת שבעיקר ידע מתי לזוז הצידה
בשנת 1946 הציג ג'ורג' אורוול נבואה: המשטר הרוסי יהפוך לדמוקרטיה, או שהוא יעבור מן העולם. הנבואה הייתה שגויה מהיסוד - המשטר היה רחוק מסופו. כאשר זה הגיע, קרו שני הדברים גם יחד, הליברליזציה המהירה של החברה הסובייטית הובילה לשיטפון גובר של חופש והמשטר התחסל כליל.
מיכאיל גורבצ'וב חי עד שיבה טובה, וחייו סוכמו אלפי פעמים עוד לפני שמת. הכל נכון: שהוא לא באמת בחר במות ברה"מ, אבל בחר בהחלט שלא לשפוך (יותר מדי) דם למענה. שידע להאזין לצו ההיסטוריה. שהיה אחראי, כמובן, לשינוי החברה הישראלית בשל אפשור גל העלייה הגדול לכאן. אני חושב שרבים מהניתוחים בחו"ל צבעו את דמותו באור מיתי, ובכלל, ייחסו יותר מדי משקל ל"החלטות" שקיבל. ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם גם מנהיגים, ואפילו מנהיגים של מעצמות-על, הם רק עלי שלכת מרוטים שהסופה ההיסטורית סוחפת לכל עבר.
גורבצ'וב לא בחר לבדו בגל הרפורמות הגדול שהנחיל. לא בגלאסנוסט ולא בפרסטרויקה. המנהיגות של המפלגה הקומוניסטית, במשך לפחות עשור, הבינה שדרושים שינויים דרמטיים בברית-המועצות. גורבצ'וב לא הגיע לתפקידו בהפיכת ארמון: הוא היה שם, מנהיג שנבחר בגיל צעיר במיוחד בידי הפוליטביורו, כדי לספק את הסחורה. לא היה קשה להבין מהי; הניגוד בין איכות החיים במזרח ובמערב הלך והתחדד.
הנה שורה תחתונה: כבר בשנות ה-60, ורבים שיגידו שזמן רב קודם, התברר שבתחרות על יצירת חיים טובים לתושביה, ברית-המועצות והגוש שלה הפסידו. נוראות. הצמיחה הכלכלית האמריקאית (שמלכתחילה הייתה עוצמתית יותר) האיצה. אצל הסובייטים היא נחלשה. הקנאה במערב, הבדיחות הציניות, כל אלה גברו. ובמילותיו של ג'ון קנדי עם בניית חומת ברלין ב־1962, "החירות מובילה לקשיים רבים, והדמוקרטיה איננה מושלמת, אבל מעולם לא נאלצנו לבנות חומה כדי לוודא שהעם שלנו יישאר בפנים, למנוע ממנו לעזוב". התוצר לנפש בברה"מ ערב קריסתה, לפי נתונים רשמיים (ומזויפים כנראה) עמד על 8,700 דולר לנפש. בארה"ב הוא היה כבר כמעט 20 אלף דולר לאדם.
באותה שנה, 1989, שני מנהיגים קומוניסטים קיבלו החלטות על עתידם. מילושביץ' הוליד את הג'נוסייד הראשון באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. גורבצ'וב, מנהיגה של המדינה החזקה יותר, שמר על הגינות מסוימת
המיקוד באישיות כמי שהניעה תהליך היסטורי אופייני לתקשורת, ובעצם לכולנו כבני אדם. אנחנו מחפשים סיפורים, ולא אוהבים במיוחד לדבר על תהליכים. אנחנו מחפשים מחולל קצר כמו "מרוץ החימוש" או "תנועת סולידריות בפולין". האמת היא שתהליכי התנוונות אימפריאליים הם מורכבים; שזור בהם נרטיב פנימי (לדוגמה: התפיסה של דקדנטיות מוסרית באימפריה הרומית לפני נפילתה), מרכיבים כלכליים עוצמתיים, יכולת ארגונית מידרדרת, שימוש אווילי במשאבים (ברית-המועצות קיבלה מרווח נשימה בשל משבר הנפט של שנות ה-70, אך לא מינפה אותו במיוחד).
גורבצ'וב נכשל נוראות בהחלטותיו. בעיני בני עמו הוא אכן הוביל ל"קטסטרופה הגדולה בדורנו", אם לצטט את גזר הדין של ולדימיר פוטין. מעשיו הכינו את הקרקע לעידן בוריס ילצין, שבו רוסיה עברה ביזה ממש. תוחלת החיים של הגבר הרוסי קרסה. במפלגה הקומוניסטית הסינית מעבירים עד היום סמינרים וקורסים מיוחדים: כיצד טעו בברית-המועצות, ואיך לא לשחזר זאת. קריסת ברה"מ, בדרך שבה התרחשה, הולידה את תחושת ההשפלה האיומה וממנה את הלאומנות הנואשת. זו שמתבטאת ברצחנות באוקראינה.
ובמקביל, הוא שמר על הגינות אנושית. סביר להניח שהיה יכול, אי שם, ברגעים האחרונים, לאסוף מסביבו איזה סנטימנט אתנו-רוסי-לאומני. חִשבו על סלובודן מילושביץ', המנהיג הסרבי. הוא עבר היישר מקומוניזם ואחוות העמים ללאומנות סרבית קיצונית. זה היה באותו זמן, 1989, ששני מנהיגים קומוניסטים קיבלו החלטות על עתידם. אחד מהם הוליד את הג'נוסייד הראשון באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אף שמדינתו קטנה וחסרת חשיבות. השני, מנהיגה של המדינה החזקה יותר, חש בכוחה של ההיסטוריה, בצדקת החירות, ושמר, כאמור, על הגינות מסוימת. מילושביץ' נמצא מת בתאו בהולנד, עומד לדין על פשעי מלחמה. גורבצ'וב מת השבוע. הוא לא רצה לוותר על ברית-המועצות, אבל ידע לעשות זאת. ההיסטוריה תחנון אותו.
