(צילום: שמוליק דודפור)
שלווה דהן, "חולה מספר 1", הייתה אחת מ-15 הישראלים שהיו נצורים כשבועיים על סיפונה של ה"דיימונד פרינסס" שעגנה לחופי יפן, עם פרוץ המגפה. בריאיון לאולפן ynet היא סיפרה על היום שבו הבינה שנדבקה בקורונה.
"ישבתי ובכיתי. את מרגישה טוב, אין לך תסמינים, ופתאום את שומעת שנדבקת ואת לא יודעת במה נדבקת. זה הפחד, לא לדעת מה הדבר הזה ומה ההשלכות. אף אחד לא ידע והבין", אמרה דהן. "היינו באונייה וראינו שמורידים אנשים ומעלים אותם לאמבולנסים, כולם לבושים כמו חייזרים, את מבינה שאת בדבר לא רגיל ומפחיד".
דהן סיפרה שהיא סובלת מלונג קוביד: "יש לי נשירת שיער מאוד חזקה ותופעות של מצבי רוח, אני לא שמחה כמו שהייתי פעם, פתאום יושבת ובוכה. במיוחד עכשיו כשאני שומעת על עוד חולים ועוד מתים".
סהר כהנא (11), היה הילד הראשון שחלה בקורונה בישראל. "מאוד פחדתי בהתחלה כשהודיעו לי", סיפר כהנא. "אני זוכר ששכבתי במיטה בבית ואבא שלי בא אליי ואמר לי שנדבקתי. אף אחד לא ידע מה זה. לא ידעתי מה הולך לקרות לי".
פרופ' גדי סגל, מנהל מחלקה פנימית ט' בבית החולים שיבא בתל השומר, ניהל את מחלקת הקורונה הראשונה בארץ, לשם הגיעו גם דהן וכהנא. הוא סיפר על הימים הראשונים במחלקה, כאשר לא היה מידע רב על הנגיף. "נערכנו לגרוע ביותר", אמר פרופ' סגל, "עם כמה שקשה לנו היום, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".
לדבריו, "מי שטיפל בו (בכהנא) היה רופא הילדים. אמא שלו לא עזבה אותו לרגע אחד, וגם הוא וגם האמא היו גיבורים גדולים. גם שלווה. האנשים הראשונים שנוגעים בכזה דבר יכולים ליצור היסטריה נוראית או יכולים להשרות תחושה שיש כאן משבר ואנחנו מתמודדים איתו. גם שלווה וגם סהר והמשפחה היו בצד הנכון, ידעו שיש על מי לסמוך. לא הסתרנו שום דבר, כולם ידעו שאנחנו לא מכירים את המחלה אבל היה ברור שאנחנו על זה".
