״נניח שסינוואר יבקש עבור כל חטוף חי, שאפשר להחזיר בחיים הביתה, שנמסור לו 20 מתושבי העוטף שהוא יוכל להרוג אותם - האם יש מחיר?״
״אנחנו שחררנו את סינוואר בעסקת שליט וקברנו עד היום 1,500 יהודים כי שחררנו אחד בעסקת שליט״.
״רוצים לעשות פוליטיקה? רוצים להעיף את ביבי? תשלחו אותו לאן שאתם רוצים״.
״רואים כמה את מכבדת את החוק״
אלה לא משפטים שנלקחו ממערכון - אלא משפטים אמיתיים שנאמרו היום בכנסת ישראל מפי נבחרי ציבור. זו לא סאטירה, אלה לצערנו החיים שלנו. החיים של אזרחים ישראלים שכבר שמונה חודשים חיים בגיהינום. אלה שקברו את יקיריהם, אלה שיקיריהם נמקים בשבי חמאס, אלה שנעקרו מבתיהם, אלה שכל הסעיפים גם יחד. וגם אלה שזוכים לחבק את ילדיהם בכל בוקר, ומבינים כי זה רק עניין של מזל. אלה שמחכים שהחיים יוכלו לעלות על נתיב הריפוי והשיקום. אלה שחרדים להווה, אלה שחרדים לעתיד.
מתברר שאלה לא כולם. יש גם אחרים. כמו השר בצלאל סמוטריץ׳, שחתום על שני המשפטים הראשונים, שאותם אמר בוועדת הכספים למשפחות חטופים. בחליפה מגוהצת וסמל החטופים הצהוב על הדש הוא הביט בתוך עיניה העייפות של עינב צנגאוקר, והעז לשחק ב״נניח״. ועוד איזה נניח: נניח שעל תושבי העוטף שהופקרו לחמאס נפקיר עוד 20 מתושבי העוטף לחמאס? איזו משוואה צינית ועלובה, שחושפת את האמת הפנימית הכלל לא כמוסה של שר האוצר: החטופים מבחינתו הם פאסה. בני משפחותיהם - הפרעה. נוכחותם בדיונים, כאבם, זעקתם - מכה קלה בכנף בדרך להגשמת החזון המשיחי. כל האמצעים כשרים, רעשי הרקע מוזיקה נעימה. בשבוע שעבר תועד השר מתופף ורוקד במצעד הדגלים. מה לו ולכל הצער הזה?
המשפט השני הוא כבר שקר, או לפחות פרשנות שרחוקה מהאמת: 1,500 אזרחים קיפחו את חייהם במתקפה הרצחנית לא רק בגלל סינוואר, אלא גם בגלל הפקרה ארוכת שנים של הממשלה - ששיאה במחדל 7 באוקטובר. מחדל שקל מאוד לא לרצות לחקור, כשעידן הפוסט-אמת מאפשר את הטחת האשמה בגלעד שליט.
את המשפט השלישי הפיק בוועדת החוקה האיש שהביא למשפחות החטופים גם את ה״יאללה יאללה״ - יו״ר ועדת הכנסת יצחק פינדרוס. כמו סמוטריץ׳, גם הוא הישיר מבט לאימו של החטוף יגב בוכשטב, אסתר, אישה שלא יודעת מה עלה בגורל בנה כבר שמונה חודשים, והעז להיות ציני.
מה יש במשפטים האלה מלבד רצון להנכיח כוח מול אזרחים ואזרחיות שנלחמים על ערך החיים? מלבד רצון להיאחז חזק בכיסא ובקופה הציבורית גם אם המחיר הוא הציבור עצמו?
בהמשך הוועדה הוציא חבר הכנסת שמחה רוטמן את איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז״ל, מהדיון. כשיצאה מצגר, שזה עתה קמה מהשבעה על האיש שנרצח בשבי חמאס, זכתה למשפט האחרון מפי חברת הכנסת לימור סון הר-מלך. מה היה דחוף לה, לח"כית, לשחרר משפט ציני להגעיל לעבר אישה מיוסרת שממשיכה להיאבק במלחמה שאותה כבר הפסידה? מה יש במשפטים האלה מלבד יוהרה, זחיחות ורוע? מלבד רצון להנכיח כוח מול אזרחים ואזרחיות שנלחמים על ערך החיים? מלבד רצון להיאחז חזק בכיסא ובקופה הציבורית גם אם המחיר הוא הציבור עצמו?
״נניח שסינוואר יבקש עבור כל חטוף חי, שאפשר להחזיר בחיים הביתה, שנמסור לו 20 מתושבי העוטף שהוא יוכל להרוג אותם - האם יש מחיר?״ שאל שר האוצר את האנשים שיקיריהם הופקרו על-ידי ממשלה שהוא חלק ממנה. אם על זה לא מתפטר או מפוטר שר בישראל, הרי שכבר אין עילה לפיטורין בעולם.
פורסם לראשונה: 13:43, 10.06.24
