כאשר הגענו לאתר הבנייה בקצה הצפוני של שדרות, הפועלים הסינים יצאו מהבניין להציץ. יום קודם לכן, נפצע אחד מהם קשה. הרקטה פילחה את פלטפורמות הפלדה הדקות שעליהן מרכיבים את חיפויי האבן לבנייני הדירות החדשים. חור גדול נפער והמתכת התעוותה סביבו. במשטח הפלדה מאחור אפשר היה לראות את הרסס. כמה מהרסיסים פגעו בפועל. "אתם בלי קסדת בטיחות, והסינים עובדים על הבניין", רטן מנהל העבודה הבדואי. היה ברור שהוא מת שנלך כבר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
עמדתי שם עם אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. זה היה יום רביעי בבוקר, וילדי שדרות כבר היו בבית הספר. המסר הרשמי היה שהסבב הקצרצר הסתיים. ח'אדר עדנאן, אסיר הג'יהאד האיסלאמי, מת כתוצאה משביתת רעב. הג'יהאד הגיב בירי רקטות מאסיבי; ישראל הגיבה בלילה בִּתְקִיפוֹת. לפנות בוקר הודיעו לראשי הרשויות בעוטף, לכאורה, על חזרה לשגרה.
אני כותב "לכאורה", משום שהרושם היה ששום דבר לא נגמר. גורמי ביטחון אמרו כי ישראל לא תוכל להשלים לאורך זמן עם המשוואה שמנסים הארגונים האיסלאמיסטיים לקבוע – שכל התפתחות בתוככי ישראל או הגדה יכולה להוביל לטיווח מיידי של יישובים בישראל. הם העריכו שיגיע הרגע שבו אחריות אישית תוטל על בכירי ארגוני הטרור, דהיינו חזרת הסיכולים. חלק מהבעיה, אמר גורם בכיר השבוע, הוא שהמעורבות האיראנית ברצועה הולכת ומתרחבת. התלות של הארגונים הפלסטיניים בטהרן הפכה להתמכרות, וזה ידרוש טיפול.
דוידי שמע כבר הרבה הערכות כאלה. ירי הרקטות ביום שלישי גרם לזעם עצום ביישובי העוטף; הוא תוזמן בדיוק לשעות האיסופים ממוסדות החינוך. "זו רפיסות", הוא אמר לי. "עבור זה ביבי הלך לבחירות והביא ממשלת ימין?"
קל לחוש את תנופת הפיתוח והבנייה בשדרות ובאזור בכלל. העיר גדלה מ-21 אלף בני אדם לכ-35 אלף בעשור. בשנים האלה נבנו בה יותר יחידות דיור מב-60 השנים שלפני כן. הממשלה, כל ממשלה, שופכת עליה הטבות. "לא היה ילד אחד שאותר כמחונן בשדרות עד לפני כמה שנים", אומר לי דוידי, "היום יש 55 מחוננים ו-118 מצטיינים. עבדנו על זה. הקמנו בית ספר למחוננים". הוא מספר שגייס כ-100 מיליון שקל תרומות לעירו. "מכ-3% תלמידים שסיימו בחינת בגרות במתמטיקה 5 יחידות, עברנו ל-20%. אנחנו מחלקים שישה מיליון שקל למלגות ללימודים אקדמיים".
העזיבה של הדור השני נבלמה במידה רבה. בעידן הקטיושות בגבול הצפון, כשלה הממשלה בפיתוח ובתגמול יישובי קו העימות; המסקנות הוסקו, ועוטף עזה מקבל משאבים נרחבים, נדיבים. יישובי עוטף עזה גדלו ופרחו בעשור האחרון. למרבה הצער, במקביל, חמאס התעצם.
אמרתי לו שהעסקה שמדינת ישראל מציעה ליישובים הסמוכים לעזה נראית ברורה: החיים יהיו נתמכים ומרופדים באמצעות משאבי המדינה, אבל איומי המוות והרקטות מהרצועה הם עובדת הקיום המתמשכת. הוא התקומם. "המדיניות שגויה. התפיסה שאין פתרון היא בלתי אפשרית. תושבים פה רוצים להרגיש שלמדינה אכפת מהם. הם רוצים שקט ארוך טווח. אתה יודע איך הבת שלי קוראת למצב הזה? שעוברים לילה כמו שעברנו ואז חוזרים לשגרה? צבע אדום במהלך פיזורים מבית ספר? שיגרום. שיגרה וחירום. אתה בחיים לא תצליח להבין את האמא הזו, שקמה בשלוש וחצי בבוקר ורואה רקטה בבית. מה זה עושה לה". הוא מייחל למבצע שאחריו שקט ארוך; "תדבר פה עם אנשי 'חוסן'. כשיש מבצע, כמו צוק איתן, מתגייסים. מבינים שעושים את זה לאומית, כולם ביחד. המצב הנוכחי, זה הכי גרוע, כשישראל לא יוזמת. כשהיא נגררת".
אתה יודע, אמרתי לו, הייתה פה ממשלה. שנה של שקט. בחמש דקות ביום שלישי שוגרו יותר רקטות לעוטף משנה שלמה של בנט-לפיד. אתה לא רצית אותה.
דוידי לא מיצמץ. לא הייתה לו כל כוונה לחלוק מחמאות לנפתלי בנט. הוא הרי התפטר מסיעת ימינה בשל הקמת ממשלת השינוי. "הממשלה הקודמת לא נפלה בגלל ביטחון, אלא כי בנט לא אמר אמת לבוחרים ולימין. בנט ולפיד קיבלו מאיתנו תמיכה כשנקטו בעמדה התקפית ביחס לטרור בעזה, וככה זה עם נתניהו. אני מתייחס עניינית, בלי קשר למפלגות".
ממשלות שונות מתנהלות אחרת, השבתי לו. תביט בממשלת הימין שלך. היא איפשרה שיגורים בלי תגובה. ככה הגענו לאן שהגענו. "גם בנט לא הגיב ממש בפעם הראשונה. ותזכור שהשקט שלהם בא אחרי שומר החומות. שאזכיר לך כמה שקט היה אחרי צוק איתן? זה ככה אחרי מבצעים".
"בעצם, זו ההתנשאות", אומר לי דוידי, "כאילו אנשים פה בשדרות לא מבינים מספיק מה טוב להם כשהם הולכים לבחירות. אני מכיר את זה. את אלון שוסטר (ראש מועצת שער הנגב לשעבר, נ"א) שאלו פעם אחרי שיגורי רקטות למה בחרת בשמאל?"
טוב, השבתי. כבר 15 שנה לא הייתה פה ממשלת מרכז או שמאל. הייתה שנה אחת. שדרות בוחרת בימין, והימין בשלטון. "אם כבר מדברים על איך הגענו למצב הזה", הוא משיב, "אבי אבות הטומאה זה הגירוש מגוש קטיף. אתה זוכר מה הבטיחו לנו, איך יתקפו בעזה על כל קסאם. הפתרון כרגע הרבה יותר פשוט: טרוריסטים צריך לחסל".
דוידי צמח דרך הפוליטיקה המקומית. הזכרתי לו פרק מעברו: את עתירתו, יחד עם אחרים, לבג"ץ בדרישה כי המדינה תמגן את כל מוסדות החינוך בעוטף עזה, מה שמכונה "בג"ץ אדוארדו". הממשלה התנגדה, בגלל שיקולי תקציב. "ישבתי שם בדיון", אומר דוידי, "וצה"ל ומערכת הביטחון מסבירים לשופטת דורית ביניש שהילדים יכולים לרוץ לסוף המסדרון אם יש אזעקה. הם קראו לזה הגנה אזורית. להשאיר את הילדים ללא מיגון בכל כיתה. קמתי וזעקתי על זה, 'מה עם ביטחון הילדים שלנו'. ביניש הקשיבה לזעקה הזו. היא דפקה שם על השולחן". ואכן, ביהמ"ש פסל את גישת "ההגנה האזורית" והכריח את המדינה למגן לגמרי את מוסדות החינוך.
"אנשים מחכים פה לתגובה של המדינה. הם מוכנים להקריב למען זה. אמרה לי פעם סבתא אחת בשדרות, 'העיקר שחייל צה"ל לא ייפגע'. זו אהבת המדינה. התושבים פה הם יחידה מובחרת וככה צריך להתייחס אליהם. שמעתי על הטייסים שאיימו לא להתנדב בגלל הרפורמה. אני אומר להם – תלמדו מתושבי שדרות".
מה הקשר, עניתי. הטייסים לא סירבו לטוס. הם רוצים להגן על ישראל, על הדמוקרטיה שלה. זו הגנה למען ישראל, לא הימלטות מקרב. "אחרי הגירוש (מרצועת עזה, נ"א), כמה מאיתנו לא באו למילואים?" השיב לי דוידי. "כולנו באנו. ואיבדנו בית. אנחנו חונכנו שהמדינה היא הדבר החשוב". המדינה כפי שהיא, השבתי, לא תהיה אם החקיקה הזו תעבור, וזה לא ההתנתקות. "גם אחרי הרפורמה תהיה מדינה", ענה ראש העירייה.
בדרך ליעד הבא, קיבוץ ניר עם, חשבתי: אם השיחה נדדה כה מהר להפיכה המשפטית כיצד תוכל החברה הישראלית לנשוך שפתיים ולצאת לקרב, אולי רב-זירתי, נגד איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי.
בכניסה לניר עם, לא רחוק מהמקום שחמאס ניסה פעם לפגוע בפלוגת חיילים עם מל"ט מתאבד, הקימו עגלת קפה וסנדוויצ'ים חדשה. האיקליפטוסים הטילו את צילם הנעים. ישבנו, הצלם גדי קבלו ואנוכי, לקפה עם עופר ליברמן, רכז החקלאות של הקיבוץ. הוא שם מ-1978; גרעין נח"ל. דיברנו על חיטה. לקיבוץ יש 5,500 דונם. היה חורף שחון, אבל לקראת הסוף, ממש לאחרונה, הגיעו ימים סוערים עם מטחי גשם אגרסיביים. הוא אמר שזו ברכה. עד הקציר אלוהים גדול, "אבל כרגע החיטה נראית טוב מאוד".
ליברמן פתח לאחרונה בר יין קטן בקיבוץ. אנשים באים. "הכיף שלי זה לקחת כוס יין, להסתובב ולדבר עם אנשים שיושבים שם. ואז לקרוא לזה עבודה". בשנה שעברה ישב אצלו שר הביטחון דאז בני גנץ לכוס יין, רגע לפני מבצע "עלות השחר". ישראל יצאה אליו באופן יזום, חיסלה שני בכירים בג'יהאד האיסלאמי וסיימה את האירוע בתוך שלושה ימים. ימים אחרים, ממשלה אחרת.
אמרתי לו שהתחושה היא שיש פריחה באזור. הוא צחק צחוק מר. "הפטנט של הממשלה הוא קחו כסף, תסתמו את הפה. אבל מה אתה חושב, אחרי לילה כמו שעברנו עכשיו – אפשר לחזור לשגרה? אתה יודע, בקיבוץ יש לנו 15–16 שניות. הקטע הוא ששומעים את היירוט מעל הראש. ואז הפיתוי הוא לצאת. זו סכנה".
הכי גרוע, הוא אומר, זה מה שקראו פעם "טפטופים". צבע אדום כל יום-יומיים. הוא לא עושה חשבון לאף אחד. "פעם אחת שניזום משהו!" הוא אומר לי, "תראה מה קורה כאן. מת אסיר פלסטיני? עוטף עזה חוטף. הורגים בג'נין מחבלים? עוטף עזה חוטף. הר הבית? עוטף עזה. צריך להחזיר את ההרתעה, לתת תחושה שיש משוגע בשכונה. בכל פעם לקראת סוף מבצע, התחושה היא שאפשר עוד קצת. שאם נמשיך עוד קצת, נגיע. כמו בסקס. אבל הבעיה היא שאנחנו לא מרתיעים אותם. חמאס התחזק בצורה מדהימה".
סיפרתי לו שאלון דוידי משדרות לא התרשם במיוחד מהשינוי שהביאה הממשלה הקודמת. "ברור שהגיבו יותר בתקופת בנט ולפיד, כל ירי. וברור שדוידי לא יגיד לך את זה. הוא מהציונות הדתית". ואתה, אמרתי, קיבוצניק. הוא מחה. "אני לא פוליטיקאי. כל בחירות הצבעתי למפלגה אחרת".
אורי קידר מ"ישראל חופשית": "מצביעי הליכוד לא עומדים מאחורי הצ'ק הפתוח שמנהיגיה מוכנים לרשום למפלגות החרדיות בנושא הפטור. נתניהו יודע שכל חקיקה בעניין תנגוס בבסיס התמיכה שלו"
אתה יודע, הערתי, כל שנה אומרים שאנחנו מאבדים את ההרתעה מול חמאס. הוא הפתיע. "מבחינתי, השחיקה בהרתעה החלה עם ארגון ארבע אמהות. לקחנו חיילים, והפכנו אותם לילדים. מגיבורים, לילדים. ואז התחלנו להפסיד". הערתי שבגלל ארבע אמהות נחסכו חייהם של מאות לוחמים, לפחות. "היציאה מלבנון הייתה צעד נכון, זה כן". אתה יודע שמה שאתה אומר לא בדיוק פופולרי בתנועה הקיבוצית, להטיל על תנועת המחאה שהובילה ליציאה מלבנון אחריות לשחיקת כוח צה"ל. "אני שם על זה פס", השיב ליברמן ברוגע, "זו דעתי. וחוץ מזה, בדיוק יושבת מולך האחראית על גישור בתנועה הקיבוצית. שותה שם קפה. אם צריך, נגייס אותה לגישור".
לקראת סוף השיחה, שוב, ההפיכה המשפטית. "הבעיה של הממשלה הזו היא שהם התעסקו רק בזה! הרי בן גביר נבחר גם בקולות של כל מיני שמאלנים שחשבו שהוא יעשה סדר. נו, ראינו מה הוא עושה. רק הפיכה משפטית, שום דבר אחר הם לא עושים".
שאלתי אותו מה רשימת המשאלות שלו, עבור ניר עם. "רק תנו לי שקט ואנחנו נדע מה לעשות. וגם שיטפלו במחיר המים. המדינה גומרת פה על החקלאות. מה אני אומר לממשלה? אל תפריעו". בעגלת הקפה התחילו לקפל אחרי העומס היחסי של הבוקר. צעירה בגופייה עם שיער קצר וקעקועים ארוכים העבירה מטלית על הדלפק. ברדיו דיווחו על הקרע בין הליכוד לבן גביר, ועל הפוליטיקאים שנהרו לשדרות. הם באו לתמוך, כמובן.
בשבוע שעבר נכתב בטור זה שהליכוד טרם השכיל להבין שהימין הקיצוני יכיש אותו לבסוף; הוא אינו יכול אחרת. הכהניסטים יבריחו את המתונים, או יכייסו את הליכוד מכוחו, או גם וגם. והנה השבוע החליט בנימין נתניהו (קורא מסור?) לנסות לשים גבול לאיתמר בן גביר ולענות לאיומיו באתגר משלו. אתה רוצה להתפטר? תתפטר. ובמילים אחרות: אתה רוצה להיות אחראי לפירוק ממשלת הימין ולהפוך למפלגת "התחיה" של 2023? שבמשך דורות יחזיקו אותך אחראי לעליית השמאל לשלטון? בבקשה.
בכלל, זה היה השבוע שבו הגולם קם על יוצרו. גלית דיסטל אטבריאן ניסתה להסביר לקבוצות הוואטסאפ הארסיות של הבייס הליכודי שלא צריך לתייג את המנכ"לית המיועדת שלה, וראוי לשקול עניינית את יכולותיהם של אנשים. בוא נאמר שהיא אכלה הרבה מהדייסה הרטורית שהיא בישלה. בשדרות, ח"כ אלמוג כהן קיבל בשידור חי ערימת פיתות – לציון ההישג המוגבל היחיד שהביא איתמר בן גביר, הג'יהאד בפיתות של האסירים הביטחוניים. כהן התאונן שזו "פרובוקציה". אלף תסריטאים לא יצליחו לכתוב סצנה אירונית יותר.
שיא השיאים היה כמובן בין ראש הממשלה לשר לביטחון לאומי. מי חילץ את בן גביר מהנידוי הפוליטי ככהניסט? מי נתן לו תפקיד שר בולט, משפיע? נתניהו. מה עשה הימין הקיצוני? הכיש, כמובן. השבוע, בן גביר תקף את הממשלה שבה הוא חבר כאילו זו הייתה "ממשלת האחים המוסלמים", והודיע שהוא מחרים הצבעות. בוחרי ימין שמוטרדים מהאפשרות של התפרקות הקואליציה יכולים, לפחות לפי שעה, להירגע. הסקרים הקטלניים מרחיקים אפשרות של בחירות מבחינת הסיעות המרכיבות את הממשלה. מבנה בלתי מתפקד עדיף על מחיקה בקלפיות.
במקביל, זו ממשלת התסכול. כל חלקיה חשים תחושת אין מוצא. בן גביר, מצידו, ממחיש אובדן שליטה. השבוע הייתה עוד יממה עם חמישה נרצחים. במה הוא עוסק? לדוגמה, פועל למען מי שנעצרו במעצר מנהלי אחרי הפוגרום בחווארה. בסוף חודש מארס בן גביר פגש את הורי העצורים, ולפי אתר "ערוץ 7" הבטיח להם שהוא "משוחח כל העת" עם "הגורמים הרלוונטיים" כדי לשחרר את העצורים ו"לתקן את העוול". שימו לב להתנסחות: שר בכיר בממשלה שמדבר כמו מתמחה זוטר בארגון "חוננו".
אלה לא סתם דיבורים: האגף הקיצוני בימין מפעיל לחצים אינטנסיביים על מערכת הביטחון לשחרר את העצורים המנהליים. מתוך עמדות הכוח שהימין הקיצוני קיבל, קשה הרבה יותר להתעלם ממנו. ראוי להזכיר שהפורעים ניסו לשרוף בתים על יושביהם; אם היו מצליחים, היינו חוזים ביותר מתריסר מקרים של רצח, כמו הפיגוע היהודי בדומא ב-2015.
בשב"כ היו רוצים להוציא את האנשים האלה ממעגל הפעולות הקיצוניות, ובגל"צ פורסם השבוע כי הוצע לעצורים לקבל אחריות על מעשיהם בחווארה, להתחייב להימנע מאלימות – ולהשתחרר. הצעה נדיבה ביותר. לפי שעה הם מסרבים גם לכך ומעדיפים את המעצר. אלה האנשים שהשר לביטחון לאומי משמש להם מליץ יושר.
כאשר הייתי בדרום, מישהו העלה רעיון: שהריב הפומבי בין הליכוד לכהניסטים בממשלה הוא למעשה לוחמה פסיכולוגית מול אויבינו. הממשלה נותנת תחושה שהיא רשלנית, רופסת, עומדת להתפרק. ואז, הוא אמר לי, הם יפתחו במתקפת פתע מרשימה ברצועת עזה, או באיראן.
אמרתי לו שאין לי מושג. ייתכן. אם זו לוחמה פסיכולוגית בדרך להברקה מבצעית, מגיע לממשלה אוסקר. וגם גלובוס הזהב. אין ספק שגדולי אויבינו כבר השתכנעו בחדלון הקואליציה וחבריה הבכירים. עד כדי כך, שאפשר לבקש מהם להפסיק להעלות את ההצגה המפחידה הזו – כי כרגע התחושה היא שהמכונית דוהרת על הכביש, וכל החלקים עפים.
הנה החלקים: בליכוד מגיפה של עימותים פנימיים; ההפיכה המשפטית, צעד אווילי וקיצוני, נתקעה בביצה מבעבעת; עוצמה יהודית לא משתתפת בהצבעות; אריה דרעי מחוץ לממשלה; החרדים יוצאים מדעתם מכך שחוק הגיוס תקוע; הביטחון האישי מידרדר; הגירעון צפוי לצמוח. אפשר להמשיך.
הנקודה איננה שמצביעיהם של לפיד או גנץ מתעבים את הממשלה. זה לא חדש. גם ביחס להפיכה המשפטית, וגם בנוגע לדרישות המפלגות החרדיות, החולשה של הקואליציה נעוצה בימין המתון. קחו לדוגמה את חוק הגיוס. הסקר המובא כאן ונערך בידי פרויקט "המדד" של שמואל רוזנר, ממחיש שליכודניקים, בייחוד החילונים, חשים דחייה כלפי פטור גורף מגיוס לחרדים. מעניין לציין שרוב גדול יותר של ליכודניקים – ללא פער בין חילונים לדתיים ומסורתיים – היה רוצה בעיקר ביציאת חרדים לעבודה. פחות חשוב בעיניהם הגיוס.
זה לא מקרי שהליכוד מתלבט מתי בדיוק לקדם את החקיקה הזו; במילותיו של אורי קידר מ"ישראל חופשית", העמותה שהזמינה את הסקר, "מצביעות ומצביעי הליכוד בהחלט לא עומדים מאחורי הצ'ק הפתוח שמנהיגי המפלגה מוכנים לרשום למפלגות החרדיות בנושא הפטור. נתניהו והשרים יודעים שכל חקיקה בנושא תלווה במחאה ותנגוס בבסיס התמיכה שלהם". כששואלים את בוחרי הליכוד על ההיגד "אני לא מאמין שישראל תצליח לגייס את החרדים, אז עדיף לוותר על הרעיון" – פחות מ-40% תומכים בכך, וכחצי אומרים שאינם מוכנים לוותר על העיקרון של גיוס החרדים. התוצאות ממחישות מדוע נתניהו חייב לקחת כמה צעדים אחורה. הדבר האחרון שהוא צריך זה לאבד עוד בוחרי ליכוד, אחרי שהסקרים מצביעים על זליגה משמעותית לטובת בני גנץ.
השבוע ביקר בישראל יו"ר בית הנבחרים האמריקני קווין מקארתי. מקארתי טרם הצליח לבנות לעצמו שם כמוקד כוח עוצמתי בוושינגטון, בניגוד, כמובן, לננסי פלוסי הדמוקרטית, או בעבר הרחוק – ניוט גינגריץ', ממפלגתו שלו. כאשר ניסה להיבחר, האגף הקיצוני במפלגה הרפובליקנית העביר אותו מסע השפלה שהיה גורם ל"צעדת הבושה" העירומה של סרסיי לאניסטר ב"משחקי הכס" להיראות כמו טיול חביב בפארק. אני מקווה שהבושות שעשו חברי מפלגתו שלו הכינו אותו היטב לקבלת הפנים בכנסת – אבל לא בטוח.
מקארתי, למרות חולשתו היחסית, הוא עודנו יו"ר בית הנבחרים של מעצמת-העל היחידה בעולם; זהו אותו קונגרס שאישר למדינת ישראל לאורך שנות קיומה יותר סיוע מאשר לכל מדינה אחרת. האם לדוגמה ראיתם את ראש הממשלה (או הנשיא) נואמים בפני בתי הנבחרים בארה"ב, ואז את סגן הנשיא, במהלך הנאום, מדדה אל האולם ומתיישב בשעה שהם מדברים? אני לא חושב. שרי הממשלה, לפחות ארבעה מהם, נכנסו באיחור לאולם המליאה. הם חצו שוב ושוב את אולם המליאה, משל מקארתי היה ח"כ זוטר בנאומו הראשון. זאת אומרת, האם באמת זה מופרז לצפות ששני שרים חדשים וחסרי ניסיון כמו מאי גולן או איתמר בן גביר, שהגעתם לשולחן הממשלה היא לא בדיוק גאווה לאומית, יואילו בטובם שלא לעשות למדינת ישראל בושות?
אני יודע מה אתם חושבים: זה מופרז לצפות. ואתם צודקים.
בשיחות כאן אמר מקארתי כי אם ביידן לא יזמין את נתניהו לבית הלבן, הוא יוזמן לקונגרס; בעצם מדובר בשחזור של ההופעה השנויה במחלוקת של ראש הממשלה בפני בית הנבחרים בתקופת ממשל אובמה. זה עורר תשומת לב רבה במערכת הפוליטית שלנו. אך ההתבטאות החשובה יותר, האסטרטגית, של מקארתי עסקה בסין. "היום החדשנות שלנו נמצאת בסיכון, בשל איום חדש: המפלגה הקומוניסטית של סין. הם מנסים אולי להציג את עצמם כמקדמים של יזמות, אבל באופן אמיתי הם נוהגים כגנבים. אנחנו לא נאפשר להם לגנוב את הטכנולוגיה שלנו". הוא "המליץ" לישראל להגביר את הפיקוח שלה על השקעות זרות.
צריך לקרוא את ה"המלצה" של מקארתי לישראל כך: תשמרו על העיניים היפות שלכם, חבל עליהן, אל תעבדו עם הסינים, חבל שהן ייפגעו. ובמילים אחרות – הסבלנות מתחילה להסתיים. מקארתי עצמו החליט שכיו"ר בית נבחרים יתמקד בבלימת כוחה של סין; רק בחודש שעבר אירח את נשיא טאיוואן, במהלך שגרם למתיחות אזורית עם בייג'ינג.
זו רק ההתחלה. ארה"ב, וזה עניין דו-מפלגתי למדי, רואה בסין את האיום האסטרטגי המשמעותי ביותר עליה. הנשיא ביידן הציג את בלימת סין כרגל מרכזית במדיניות החוץ של הבית הלבן. מלחמת השבבים, שבה פתחה ארה"ב, נועדה לכאורה לבלום זליגת טכנולוגיות רגישות עם יישומים צבאיים לסין; למעשה, היא ניסיון בולט לרסן את עולם הטכנולוגיה הסיני כולו, והתחרות – שהאמריקנים תופסים כלא הוגנת ונצלנית – שבייג'ינג מציבה לייצור האמריקני. קשה יהיה למנות כאן את מספר ועוצמת ההגבלות שהאמריקנים הטילו על מסחר ועסקים עם סין, אבל המגמה ברורה לגמרי.
יש פה משהו עמוק יותר, כמובן. המציאות הפוליטית האמריקנית מאופיינת בשבטיות חומצית. הרקמה הלאומית המחברת בין אמריקני שחי בעיר גדולה בחוף המערבי או המזרחי ובין אזרח מטקסס, אוהיו ובוודאי שאלבמה או טנסי – חלשה ונחלשת. האמריקנים הולכים לבחירות 2024 ולפי שעה שתי המפלגות הגדולות עומדות לבחור פוליטיקאים קשישים, לא אהודים.
אך אויבים משותפים מחוץ לארה"ב, ברוך השם, לא חסר. התמיכה באוקראינה חוצה מפלגות, ולא רק בגלל קרב הגבורה של זלנסקי והאוקראינים, אלא בשל האיום של ולדימיר פוטין. רוסיה, למרות הרברבנות שלה, היא מדינה קטנה וחלשה מול ארה"ב (הכלכלה של טקסס לבדה גדולה יותר מהכלכלה הרוסית, לדוגמה). סין היא הדבר האמיתי. היא מציגה איום אסטרטגי על ארה"ב: בגודלה, במספר האוכלוסייה, בציוויליזציה ובכך שהיא מצליחה להציג מודל כלכלי וטכנולוגי של פיתוח. היא אמנם מדינה ענייה מול ארה"ב במונחי תוצר לנפש, אבל הנשיא שי החל בשנה האחרונה בגישה חדשה – סין כמעצמה עולמית. הביקור של מנהיג סין בערב־הסעודית בסוף השנה שעברה סימל את המעבר הזה. לא עוד סין העוסקת בעיקר בעצמה, אלא סין המשלבת כוח כלכלי, בינלאומי וצבאי להשגת יעדים ארוכי טווח. זה רק עניין של זמן, לדוגמה, עד שהסינים יתחילו להציע את עזרתם בסכסוך הישראלי־ערבי.
המסר של ארה"ב לבעלות בריתה מתחדד, ועומד להתחדד עוד: אם אתם בצד שלנו, עליכם ליישר קו עם המדיניות של וושינגטון מול הסינים. לא מדובר בהרס הכלכלה הגלובלית, בהתעלמות מהעוצמה הסינית בייצור, או בדרישה לקטיעת יחסים. האמריקנים נחושים להסביר לבייג'ינג את גבולות הגזרה שלה; היא, מצידה, לא מוכנה להסכים להכתבות שכאלה. זה מעורר בסינים את הטראומה הלאומית של "מאה שנות ההשפלה", שבהן המערב ניווט את סין ורמס אותה.
קאריס וויטי, מנכ"לית ומייסדת קבוצת סיגנל, שעוסקת ביחסי ישראל-סין, אומרת כי "האזהרה של מקארתי לגבי סין צריכה להוות תזכורת לישראל שהיא צריכה לבצע הערכה מחודשת של מאזן האינטרסים והסיכונים לגבי סין. טכנולוגיה היא במוקד הדאגה של ארה"ב, אבל גם יחסי סין־איראן והמעורבות של סין בנושא הפלסטיני צריכים להילקח בחשבון כאשר ישראל מבטיחה את האינטרסים הלאומיים שלה".
ישראל נזקקת לאסטרטגיה ברורה. כזו שתמנע עימות מיותר עם הסינים, אך תוודא שארה"ב יודעת שירושלים לצידה. בניית אסטרטגיה כזו היא צעד משמעותי ביותר, שדורש מומחיות, ניהול מגעים רגישים ועבודה קשה. הממשלה הנוכחית רחוקה מאוד מכך. במקרה הטוב, היא עוסקת בכיבוי שריפות. שריפות שבדרך כלל היא בעצמה הדליקה.
