בניגוד לעשרות ההסלמות והמבצעים בעזה ב-12 השנים האחרונות, לוחמי כיפת ברזל נותרו הפעם מחוץ לזרקור הציבורי, למרות משימה אסטרטגית שהם ממלאים בדרום, בצפון ובמרכז. לצד אלפי יירוטים מוצלחים באחוזים גבוהים, הם גם איבדו לראשונה מאז הקמת המערך בתחילת העשור הקודם, שלושה מחבריהם, בפעילות מבצעית.
זה היה בוקר שגרתי עבור חיילי הגדוד הדרומי שפרוסים, בין היתר, גם בעוטף. סמל ע', לוחם צעיר שסיים את קורס המיירטים לפני חודשיים בלבד ונראה כמו תלמיד בחטיבת ביניים, ישב במרכז ניהול היירוטים, מעין חמ"ל קטן ומסווג, עם המפקדת האהובה עליו, סרן סהר סעודיין, בת 21 מראש העין. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לא הייתה התרעה מודיעינית, אף אחד בפיקוד הדרום לא חשב להגיד ללוחמים באוגדת עזה וגם לחיילי כיפת ברזל, שיש משהו חשוד בתוך הרצועה.
ועדיין, לוחמי ההגנה האווירית שמרו על הערנות, והעבירו מ-4:00 לפנות בוקר עוד משמרת שגרתית בקרון, מול המסכים שהקרינו את תמונת שמי הדרום, שהיו נקיים ושקטים, עד 6:28. "זה היה הסופ"ש הכי מוצלח, מהנה ומגבש בסוללה, עם ארוחת ערב מהנה שסהר ארגנה לכולם בחמישי בערב", נזכר סמל ע', "בשישי בערב שיחקתי איתה משחקי חברה, ג'אנגל ספיד, צחקנו והלכנו לישון לקראת ההשכמה למשמרת, באותה כוננות רגילה שאנו תופסים".
ואז, ברגע אחד, הכול התהפך. סהר זיהתה ראשונה על המסך את מבול הרקטות שיוצא באותה שנייה מהרצועה, לכל כיוון אפשרי. מאות שיגורים בתוך דקות במטחי פתיחה אדירים. ביד אחת היא תפעלה עם ע' את שיגורי הטילים המיירטים לעבר הרקטות הרבות וביד שנייה צרחה במערכת הכריזה של הסוללה "מיידי אמת" כדי להקפיץ את כולם.
ע' שחזר: "מה שראיתי על המסכים ושמעתי בחוץ, כי הירי היה גם לעברנו, נראה לי כמו בתרגילים הגדולים שעשינו, אחד לאחד. זו הייתה הפעם הראשונה שלי מול אירוע אמת של שיגורים, וסהר מיהרה להרגיע אותי, לשים לי את היד על הכתף, לתת לי כוח ליירט רקטה אחר רקטה בדקות הראשונות. לא יצאתי ממרכז היירוטים עד לשעת בוקר מאוד מאוחרת".
התגובה המהירה של ע' וסהר עם יתר חיילי הסוללה שתפסו עמדות מנעה, ככל הנראה, מאות הרוגים נוספים מפגיעות ישירות, בזמן שמיליוני ישראלים מתעוררים לאיטם בשבת בבוקר, המומים מהאזעקות. בחיל האוויר אומרים שתפקודה של סהר ושל פקודיה, בעיקר בשעה הראשונה, מנעו עשרות אתרי הרס עם מאות נפגעים.
ככל שחלפו הדקות כך התגברה הלחימה האווירית, בקרב על כל מטרה, במטחים מרוכזים של עשרות רקטות. "סהר התגלתה במלוא תושייתה, במבחן האמיתי הראשון שלה כקצינה. היא שאלה כל חייל שקפץ לעמדות אם הוא בסדר וצריך מים, הרגיעה אותנו ותפעלה את האירוע כקצינה הבכירה בסוללה. גם עבורה אלה היו יירוטים ראשונים בחיים כלוחמת וכמפקדת. כולנו עבדנו בטירוף", הוסיפה מפקדת הסוללה, רס"ן דנה, שהגיעה תוך שעה מביתה בפ"ת לסוללה.
אבל בכך רק התחילה הצטיינותה של סהר, בשעת התופת הראשונה: כקצינה הבכירה שהייתה בסוללה באותו בוקר עד להגעת יתר המפקדים, היא הבינה שמאות היירוטים לא מספיקים, והרע עוד לפנינו. ב-7:16 היא כתבה בקבוצת המפקדים של הגדוד: "הכול בשליטה, תהיו רגועים, שומרים עליכם".
למרות דיווחים ראשוניים שהגיעו גם לסוללה על חדירות ראשונות של מחבלים לשטחנו, היא ידעה שהטילים המיירטים עלולים להיגמר בקרוב לחיילים במשגרים שפרוסים באתרים שונים בעוטף. לפי הנוהל המבצעי, היא התנדבה לקחת על עצמה את המשימה, לחמש את המשגרים שסמוכים יותר לקו הגבול בעוד טילים מיירטים. סמל בנימין גבריאל וסמל נתיב קוצרו לא היססו ללכת בעקבות המפקדת שלהם, ודהרו על רכב הדי מקס מהסוללה לעבר אתרי המשגרים עם קסדות על ראשיהם ושכפ"צים קלים על גופן.
בדיעבד, התברר, החלטה מושכלת ונבונה במערך ההגנה האווירית מנעה קטסטרופה גדולה בהרבה: משגרי כיפת ברזל, שבדרך כלל נראים היטב מכבישים ומערים בשפלה או במרכז הארץ, הוסתרו יחסית היטב במיקומם בשטחים הפתוחים בעוטף עזה. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו מאות מחבלי נוחבא של חמאס היא כובשים גם את אתרי כיפת ברזל בעוטף עזה, הורגים את החיילים שבהם ומונעים את אלפי היירוטים.
"זירה קשה, סימני ירי ודם"
המטחים לא פסקו במקביל לפלישה הקרקעית ההמונית לנגב המערבי. חיילים צעירים כמו סמ"ר ע', מפקד מחלקה בגף הטכני של הסוללה, מצאו עצמם תחת אש הרקטות מתפעלים אירוע חסר תקדים גם במונחים של רצועת עזה. סגן נ', קצינת המבצעים של הסוללה, הזניקה את כולם מהבית, ותפעלה את תזמון הפעילות מול יתר הגורמים בחיל האוויר, תחת ערפל קרב וחוסר ידיעה.
"בסביבות השעה 10:30 סהר והצוות שיצא איתה הפסיקו לענות לנו, כי הם נתקלו במחבלים שירו על המכונית שלהם. שלושתם נהרגו. לא ידענו את זה עד ליום שני", סיפרה רס"ן דנה. לוחמי וקציני הסוללה היו חייבים להמשיך במשימה הראשונה במעלה מול אלפי רקטות שנורו ביום שבת וראשון לעבר ישראל, אך החשש לחייהם של סהר, נתיב ובנימין גבר.
הכאוס עדיין שלט בשדות הקטל שבין גבול עזה לאתרי סוללת כיפת ברזל. המסו"לית רס"ן דנה החליטה ביום שני לצאת למקום המוערך בו הייתה סהר, כדי לנסות ולמצוא אותה ואת שני פקודיה, אף שידעה שבאזור עדיין שורצים מחבלים. "מצאתי את הרכב שלהם הפוך בצד הכביש, לא רחוק מאורים, ושקיות ואמצעים של זק"א בצד, בלי הנשקים שלהם", תיארה רס"ן דנה.
היא הוסיפה: "התקשרתי לבסיס במרכז בו ריכזו את כל הגופות, והם לא ידעו להגיד לי אם הצוות של סהר הגיע אליהם או נפצע. הרגשתי שאני חייבת לתת תשובות למשפחות, לחיילים שלי. הזירה הייתה קשה עם סימני ירי ודם על הרכב, בכביש שומם ועוד רכבים פגועים מוטלים בצד. בנסיעה חזרה לסוללה עם הנגד שלי היו לי הרבה מחשבות מה אגיד ומה לא אגיד לחיילים שחייבים להיות מרוכזים בהמשך המשימה של היירוטים, ועדיין דואגים מאוד למפקדת האהובה שלהם, ולשני חבריהם בנימין ונתיב".
רס"ן דנה קיבלה החלטה קשה, בהתייעצות עם מפקד הגדוד: לא לעדכן את מאות פקודיה (בינתיים חיילים רבים במילואים הצטרפו לסד"כ) מה ראתה בזירה ומה היא חוששת שקרה. "הייתה שתיקה בשיחה עם המג"ד, ורק ברביעי ובחמישי זוהו הגופות של שלושתם, בגלל העומס הגדול שהיה על צוותי הזיהוי. נאלצתי בשני מסדרי דגל, יום אחר יום, להודיע לחיילים שנתיב, בנימין וסהר נהרגו. לכולנו הייתה תקווה בימים הראשונים שאולי הם בחיים איפשהו ושרדו".
לסוללה הגיעו קב"נים של חיל האוויר המלווים את הלוחמים, לצד משפחות שמארגנות ערבי על האש להעלות את מצב הרוח. באתר הסוללה ארגנו החיילים לשלושת החללים הראשונים מפעילות מבצעית של מערך כיפת ברזל פינת הנצחה עם כיסוי החלק האחורי של הטיל המיירט, עליו נכתבה הקדשה אישית לכל אחד מהם, לצד חלק גדול מרקטה של חמאס, שסהר וע' יירטו בשעה הראשונה של המלחמה.
