כמדי שנה, גם הפעם יקבלו 120 חיילות וחיילות אותות הצטיינות ביום העצמאות. אבל כמו טקס המשואות, גם טקס החיילים המצטיינים יהיה שונה מהרגיל. הטקס היום (שלישי) יתקיים אמנם כרגיל בבית הנשיא, אבל ייערך באורח מצומצם, ויוזמנו אליו משפחות החיילים המצטיינים בלבד. הרשימה המלאה של המצטיינים - כאן, באתר צה"ל.
הטקס ייפתח בסקירת הנשיא והרמטכ"ל את שורת המצטיינים, ולאחר מכן יעבור לבמה המרכזית. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יגיע אליו, כחלק מהחלטתו לדלל את נוכחותו באירועי העצמאות. בנוסף, לא יהיה פאנל מכובדים, ראשי המדינה והצבא לא יישבו על הבמה, וכל השירים יותאמו לרוח התקופה עם הקדשות לחטופים ולמשפחות השכולות.
בטקס ישיר עדן חסון עם יובל שרעבי, שאביה יוסי נחטף ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי חמאס, ועם מיכל גרינגליק, אחותו של סרן במיל' שאול גרינגליק שנפל בקרב בעזה. דודו טסה יבצע שיר משותף עם חיילי וחיילות מילואים, ועידן רייכל יבצע שיר תפילה לשובם של החטופים. גם אילנית, שירי מימון, הלהקות הצבאיות ותזמורת צה"ל יופיעו בטקס.
ויש עוד דבר ששונה מאוד מרוב השנים הקודמות - רבים מהחיילים המצטיינים לחמו ברצועת עזה ובגבול לבנון בשנה האחרונה, וכמה מהם נפצעו בקרבות. אחרים איבדו את יקיריהם בטבח 7 באוקטובר, ובחודשי המלחמה מאז. הנה כמה מאותם מצטיינים, והסיפורים המרגשים שלהם.
טקס החיילים המצטיינים בשנה שעברה. הפעם הוא ייראה אחרת לגמרי
(צילום: מזמור הפקות)
סמל אברהם גרינוולד, בן 19 מירושלים, לוחם בנצח יהודה: "גדלתי במשפחה חרדית ויש לי 15 אחים ואחיות. התגייסתי באוגוסט 22 לחטיבת כפיר ושובצתי בגדוד נצח יהודה. כיום אני משרת כקשר מג"ד נצח יהודה ולוקח חלק בפעולות מבצעיות בצפון הארץ וברצועת עזה".
סמ"ר אולג זייצב, בן 24 מחיפה, נהג מבצעי ביחידת 869: "הייתי עובד בשיפוצים כנער ולאחר ילדות קשה ותקופה של שימוש בסמים, התגייסתי על תנאי לאחר התנקות מסמים. הוריי גרושים ועזבתי את הבית לפני בערך שנה בגלל המצב בבית, ועד היום אני לא בקשר עם אף אחד מהוריי. בצבא התחלתי בבה"ד 6 וסיימתי בהצטיינות. עם פרוץ המלחמה הוקפצתי וביצעתי משימות משמעותיות רבות של מענה לוגיסטי תחת אש, פעם אחת אפילו בין טילים שנפלו לידי".
סמל אוריאל מקונן, בן 21 מחצור הגלילית, לוחם צנחנים בגדוד 890: "ב-7 באוקטובר היינו אמורים לצאת לתרג"ד שהתכוננו אליו כל השבוע. הגיע שישי וכל הגדוד סגר שבת. הייתי בשמירות בש"ג משמונה בערב עד שתיים עשרה בלילה, הלכתי לישון והתעוררתי ב-6:30. אני וחבריי הוקפצנו על מסוקים לעוטף ונכנסנו לבארי. אני זוכר מקרה בו חילצנו אזרחית שהצליחה לברוח מהמחבלים. באחד המבנים בבארי נהרג חבר טוב שלי, אלי גנסיה ז"ל, ויום לאחר מכן חבר נוסף נהרג - אריאל אוחנה ז"ל. ב-4 בנובמבר נכנסנו לחאן יונס, וכעת אנחנו תופסים קו בצפון עזה, ליד קיבוץ זיקים".
סמ"ר אורית חן, בת 20 מבית שמש, פראמדיקית בגדוד 603: "גדלתי בבית מסורתי דתי, למדתי באולפנה. מגיל 5 עד 18 התאמנתי בג'ודו והגעתי לנבחרת ישראל. התחריתי בארץ ובעולם, וכשהגיע הזמן, בחרתי לוותר על הקריירה כג'ודוקא ולהתגייס לשירות משמעותי. כבר כמה חודשים שאני נמצאת בתמרון בעזה, נלחמת ומצילה חיים עם חבריי לגדוד".
סמ"ר אילון לביא, בן 20 מתל אביב, פראמדיק בחטמ"ר צפונית: "עשיתי קד"ץ פראמדיקים, סיימתי את כל השלבים בהכשרה ושובצתי בטיפול נמרץ צבאי (טנ"ץ) נחל עוז. את השבת של 7 באוקטובר סגרתי במוצב, ובאותה שבת שחורה חובשות שלי נהרגו. היו קרבות קשים מאוד, והיה צריך להקים את הטנ"ץ מאפס. אנחנו בעצם משקמים אותו מסביב לשעון מאז פרוץ המלחמה. כרגע אנחנו על הגדר, עושים משמרות ארוכות ומטפלים בפצועים ומפנים אותם. תמיד הייתה לנו מסורת כזאת בטנ"ץ, שכל שישי בצהריים היינו מכינים שניצלים ומטבוחה".
סגן אלי ישראל סבן, בן 22 מפתח תקווה, מ"מ בגדוד 53: "עליתי מצרפת ב-2015 כשהייתי בן 12, אני היחיד מבני משפחתי שהתגייס. עשיתי מכינה, ואחריה התגייסתי לשיריון, במהלך הלחימה בעזה נהרג המג"ד שלי, סלמאן חבקה ז"ל, דמות מעוררת השראה עבורי. אני חטפתי טיל נ"ט וטיפלתי בעצמי באמצעות שני ח"ע בזמן אמת. לאחר מכן אושפזתי לחודשיים, וטרם חזרתי להילחם".
סגן אצ'נאפי מספין, קצין טכנולוגיה ואחזקה של סיירת נח"ל: "עליתי לארץ עם אמא שלי ואחיות שלי מאתיופיה, אבא שלי עדיין נמצא שם. עשיתי י"ג-י"ד ולאחר מכן התגייסתי לקצונה של אט"ל, תחילה ברוכב שמיים ואז בסיירת הנח"ל. ב-7 באוקטובר הייתי במוצב אמיתי, שמרתי על החיילים שלי ועזרתי לחובשים ולפנות פצועים למסוקים".
סמ"ר ארי אפרים, מפקד טנק בגדוד 196 בחיל השריון: "עשיתי מאמצים עד שהעליתי פרופיל וגויסתי לשריון. ביום העשירי שלי בעזה נשרף הטנק שהייתי בו כטען. ניסיתי להשתלט על האירוע, לאחר מכן איבדתי את ההכרה ונפצעתי אנוש. הייתי באשפוז מעל לחודש ועברתי ניתוח להשתלת עור בידיים, כעת אני נמצא בשיקום הכולל ריפוי בעיסוק".
רב"ט דניאל וקס, טכנאית מחשוב בבסיס עובדה: "אני גרה במושב נתיב העשרה. אבי נהרג ב-7 באוקטובר, הוא היה בכיתת הכוננות ונהרג על ידי המחבלים. עכשיו אני גרה עם אמא שלי ושני אחיי הקטנים בהרצליה. ב-7 באוקטובר סגרתי שבת ובצהרי היום הודיעו לי שאבא ודוד שלי נהרגו. למרות זאת המשכתי לעבוד בבסיס ולא חזרתי הביתה. אבא שלי שירת בשייטת 13 והיה גם בקבע".
ד"ר סגן הגר פיקל, קצינה רפואית גדודית: "התגייסתי למסלול 'צמרת' כעתודאית ושובצתי בגדוד 101. במהלך המלחמה, נכנסתי יחד עם הגדוד לעזה והייתי 111 ימים בפנים.
סמל יהונתן פפרמן, מפקד כיתה בביסל"ח 450: "התגייסתי לכפיר ויצאתי לקורס מ"כים. שלושה שבועות לפני הסיום הגיע 7 באוקטובר, ירדנו לכרם שלום, חבר קרוב נהרג ומפקד הקורס נפצע. כשהמפקד נפצע לקחתי פיקוד על החברים מהכיתה, ונכנסו יחד לעזה לחודשיים. אז הפכתי למפקד בקורס, ונכנסנו לחאן יונס כשאני מפקד הכיתה. שם נפצעתי קשה, אבל המשכתי להילחם בכל זאת".
סמ"ר יונתן מלמד, בן 21, לוחם בדוכיפת: "ב-7 באוקטובר תפסנו קו באיתמר, ועשינו בעיקר פעילויות לילה בג'נין וטול כרם. אחרי חודש נכנסנו פעם ראשונה לפעילות בשג'אעייה. נפצעתי בפעם הראשונה לפני פעילות בתוך בית ספר, כמה דקות לפני הפעילות נפל פצמ"ר בבית שבו ישנו, ועף רסיס לראש שלי. פינו אותי לסורוקה במצב קשה ושם ביקשתי לחזור להילחם, רבתי עם כולם ואחרי ארבעה ימים הצלחתי לחזור ללחימה. נפצעתי פעם שנייה כשהיינו בפעילות בחאן יונס במשך כחודש, ובאחת מהן נתקלנו במארב של חמישה מחבלים, והתפוצץ לי רימון רסס לפנים. פינו אותי במסוק לשערי צדק, וכרגע אני נמצא בשיקום באיכילוב".
סגן כרמל מדר, בת 21 מדימונה, מפק"צית בבה"ד 1: "עשיתי מכינה קדם צבאית, התגייסתי למערך גיבוי לחימה לאחר מאבקים רבים ושובצתי כמ"כית בחוות השומר, שם פיקדתי על נוער בסיכון, מה שהיה החלום שלי. הייתי הראשונה ממשפחתי לצאת קצונה, ושובצתי כמ"מ של טבחים ונהגים. ב-7 באוקטובר אחי שחק נפל בנובה. הוא היה חייל בנח"ל, ומאז נפילתו אני מנציחה אותו דרך הצוות שלי - הצוות שעליו אני מפקדת נקרא על שמו, משפחתי ואני עשינו מגן מנירוסטה בבסיס להנצחת שחק, וכל חייל שעובר סיור להכרת הבסיס עובר דרך המגן הזה".
סמ"ר לואי עבדאללה, בן 21 מכיסרא-סמיע, נהג מ"פ בחטיבת החילוץ וההדרכה: "אמא שלי נכה, אני עוזר לאחים שלי הקטנים בלימודים. עברתי הרבה קשיים, בגיל 18 ניהלתי את הנגרייה המשפחתית כי אבא שלי נפצע. הייתי בונה בסוף כל יום ותוך כדי הייתי תלמיד בתיכון. המצב הכלכלי של המשפחה שלי היה קשה, אבל עכשיו כבר בסדר. כל מה שעברתי בחיים מלווה אותי בצבא. במלחמה עברתי לחפ"ק מ"פ ונכנסתי לבית חולים שיפא, שם מצאתי מנהרה עם המ"פ".
סגן רותם כהן, בת 21 מירושלים, מ"מ בקורס מפקדים: "סבא שלי, ישראל ריינהרץ, נהרג במלחמת יום כיפור כששירת כשריונר. אני נושאת בארנק תמונה שלו לכל מקום, והתגייסתי בזכותו ובהשראתו לתפקיד קרבי בחיל התותחנים. שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר עברתי להיות מ"מ בגדוד 402 ועכשיו אני מ"מ בקורס מפקדים. במהלך הכשרתי הכרתי את בן זוגי רותם, ששובץ בסיירת נח"ל.
"ב-7 באוקטובר הייתי בצפון, והגדוד שלי הוקפץ לדרום. בזמן זה בן זוגי היה במוצב סופה, אליו חדרו עשרות רבות של מחבלים. לא הצלחתי להשיג אותו בטלפון, ולמרות החרדה והחשש שהיה לי, פיקדתי על המחלקה שלי בזמן אמת. במשך שלושה ימים לא ידעתי מה מצבו של בן זוגי, עד שהתקשרו להודיע לי כי הוא מורדם ומונשם בבית חולים ללא רגל. לא ויתרתי לעצמי, והמשכתי להילחם ולפקד על המחלקה שלי, מתוך ההבנה של כמה חשוב להילחם דווקא עכשיו".
פורסם לראשונה: 23:50, 13.05.24
