לא נעים לאדם מכובד במעמדו הרם של אביחי מנדלבליט לשמוע את עצמו מקלל כאחרון התגרנים בשוק, ועוד את עמיתו, פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן. "לשון משוחררת ובלתי ראויה בעידנא דריתחא", הגיב היועמ"ש על הפרסום המביך של שיחתו עם אפי נוה. האמת שתגובתו מביכה לא פחות מהפרסום עצמו, ואין בה מה שיוכל להרגיע את העידנא דריתחא הציבורית שיצר.
אז מה היא תגובה ראויה? שתי אפשרויות עומדות בפני מנדלבליט: האחת - להתפטר מתפקידו. השנייה – להתחיל לטפל בגוף שתחתיו. כצעד ראשון לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש תלונה על סחיטה נגד שי ניצן ודינה זילבר. באותה תלונה עליו לזמר הכל: מדוע חש שתופסים אותו בגרון; האם זהו נוהג מקובל בפרקליטות לתפוס בגרונם של בכירים כפי שטענו יעקב נאמן, רובי ריבלין, רפאל איתן וחיים רמון; והכי חשוב - כיצד השפיעה על תפקודו העובדה שחש נסחט, כלומר באילו החלטות הכפיף התובע הכללי את עמדתו בפני הזוטר ממנו, פרקליט המדינה. ואני לא רומזת דווקא לתיקי נתניהו.
ברור שמקהלת "רק ביבי" מיהרה למנף את הפרסום לטובת הטענה שמנדלבליט וניצן תפרו יחד תיק לנתניהו. המנצח על המקהלה, מיקי זוהר, בעידנא דריתחא, גם איים באופן מכוער על מנדלבליט שאם לא יתפטר יפורסמו עוד הקלטות או חומרים אחרים שיביכוהו.
כמי שלא שייכת למחנה "רק ביבי" וגם לא למחנה "רק לא ביבי", אני מבקשת רגע לאפסן את ביבי בצד. האמת היא שאין בידינו ראיות ממשיות כדי לטעון שמנדלבליט נכנע לשי ניצן והסכים לתפור תיק לנתניהו. למה? מפני שהתיק של מנדלבליט נסגר הרבה לפני ההכרעות בתיקי נתניהו, כך שהיועץ המשפטי לממשלה כבר לא חש נסחט באותה עת, לפחות לכאורה. למה לכאורה? כי ייתכן שבפרקליטות החזיקו את מנדלבליט בגרון באמצעים אחרים. היום כבר הבנו, לכאורה כמובן, שיש גורמים שמסוגלים לכך.
כצעד ראשון על אביחי מנדלבליט לגשת לתחנת המשטרה הקרובה, להסביר מדוע חש שתופסים אותו בגרון, והכי חשוב - כיצד השפיעה על תפקודו העובדה שחש נסחט
וזאת הנקודה החשובה ביותר. הפרקליטות, מנגנון חיוני ביותר בכל מדינה מתוקנת, נלחמת מלחמת חורמה בכל מי שמעז לבקר את פעולותיה ולפקח על החלטותיה. תשאלו את השופטת הילה גרסטל, מבקרת הפרקליטות לשעבר. היא תספר לכם איך בדיוק זה עובד. גם דוד רוזן, המבקר הנוכחי, יספר איך הפרקליטות עושה כל מאמץ להדוף מראש כל ביקורת ולגמד את סמכויות הביקורת שלו עליה.
מנדלבליט עומד בראש המערכת הזאת, הוא האחראי עליה. אם הייתה לו ביקורת על האופן הסלקטיבי והמניפולטיבי שבו מנוהלת מערכת אכיפת החוק, היה צריך לטפל ביסודיות בבעיות המערכתיות: להעניק הרבה יותר כוח לנציבות הביקורת על הפרקליטות; להסדיר בחקיקה את סמכויות היועץ המשפטי והתובע; להיאבק במכרזים התפורים בפרקליטות; ובעיקר להפסיק לסמן את הביקורות על הפרקליטות כמאבק של בני אור בבני חושך.
לא מספיק לרכל על בכירים במערכת בשיחת טלפון עם אנשים מחוץ למערכת. אבל מנדלבליט העדיף לרכל בחוץ, ובפנים להשלים עם תחלואי המערכת, להרכין ראש ולהסכים להיסחט. כך הוא לא יכול עוד להמשיך לכהן בתפקידו ולפרסם תגובות מגומגמות. תתקשר ל-100, מנדלבליט, פתח הכל, שם דווקא ראוי לשחרר את הלשון.
- יפעת ארליך היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
